כששואלים אדם מבחוץ,מה הוא חושב על ישראל,סביר להניח שהוא יגיד "ארץ מלחמות".הרי כל שנה-שנתיים אנו מוצאים את עצמנו במלחמה חדשה,שלעיתים אנו לא אשמים בה.

אנחנו אשמים רק בדבר אחד.בטיפשות שלנו שבמקום להגן חברינו/מכרינו,על האנשים הגרים איתנו באותה מדינה וחולקים איתם את השמחות,החגים,ימי הזיכרון ואת המכנה המשותף הגדול ביותר,היהדות,אנו הולכים ופוגעים בהם.קוטעים את חייהם ללא סיבה באמת מוצדקת.

לשלום לא נגיע בעזרת שום ראש ממשלה.לא ביבי,לא פרס,לא ליבני ולא אף אדם אחר.לשלום נגיע אם קודם נעשה אותו בעצמנו יחד עם עצמנו.

אתה לא יכול לפתור את הבעיות מבחוץ לפני שאתה מסתכל על עצמך וחושב מה לא בסדר אצלך.

אדם במדינת ישראל לא צריך לפחד מה יגידו עליו ומה יעשו לו אם יגיד או ייראה באופן מסוים שהוא הומו. למה כל כך קשה לקבל את האנשים האלה בתור בני אדם?

מדוע אנשים רואים בהם יצורים מוזרים?

כמו שאנחנו לא היינו רוצים לחיות עם אדם שאנו לא אוהבים,כנ''ל גם הם.

האם נחייב אותם להיות אומללים כל ימי חייהם ולחיות חיים ללא אהבת אמת רק בגלל שטות?

תנו להם להיות מאושרים! תנו להם להקים משפחה ולחיות ללא פחד! עזבו אותם בשקט!

דודה שלי "יצאה מהארון" לפני מספר חודשים.לפני זה התחתנה (עם גבר),והתגרשה,התחתנה פעם נוספת והתגרשה שוב.היא שקעה בדיכאון עד שקלטה שהיא בכלל מאוהבת בבנות.היא החלה להתלבש כמו גבר,קיצצה את השיער והחלה לדבר בלשון זכר.בהתחלה כששמעתי על זה לא ידעתי איך "לאכול" את זה,אבל אז הבנתי שאם היא מאושרת אז מוטב להניח לה.הרי חיים פעם אחת וכדאי לחלוק את החיים עם אדם שאוהבים באמת ולא אדם שאתה נמצא איתו רק בגלל הדת.

אני פשוט בשוק מהפיגוע.את האמת,זה היה רק עניין של זמן.בתוך תוכי ידעתי שמתישהו זה יקרה.

ליבי מלא רחמים על בני הנוער שהיו שם,עוד לפני הפיגוע אפילו,כי הם היו זקוקים לתמיכה.חלקם אפילו לא סיפרו להוריהם על אהבתם לבני אותו המין,ועכשיו הוריהם יגלו זאת בצורה הכי מכוערת שאפשר.

זה לא היה מועדון רגיל,זה יותר מועדון תמיכה,כיצד להתמודד עם הסביבה בגיל ההתבגרות כשאתה יודע שאתה שונה מכולם מבחינת המיניות.

עכשיו,כמה מהם כבר אינם זקוקים לתמיכה.הם אינם זקוקים לדבר,פשוט כי הם אינם.

ויש כמה שזקוקים לתמיכה דווקא מאלוהים,שיעזור להם להחלים ולהשתקם כדי שיוכלו לחזור לחיים כמה שיותר נורמלים.

נותר לי רק לאחל לפצועים: החלמה מהירה ושאלוהים יהיה עמכם. ולהרוגים: תנוחו על משכבכם בשלום.

הפעם אני רוצה לדבר על נושא שאני פוגשת בו ביום יום :ציונים בבית הספר.

אני לא מכירה תלמיד אחד שלא אוהב לקבל ציונים טובים,אבל יש גבולות מסוימים שאנשים לא מבינים שהם בכלל קיימים.

ציונים הם רק מספרים!תפנימו זאת!

הם לא משקפים את ערכי החיים ולא מראים את מי שאתה באמת.אם נכשלת במבחן,זה לא אומר שאתה טיפש.אם נכשלת במקצוע מסוים זה אומר יש לך מגבלה מסוימת,הקשורה לאותו מקצוע.

לפעמים צריך לדעת לקבל זאת ולקחת זאת בפרופורציה ולא לפרוץ בבכי כמו שרוב הילדים עושים כשהם נכשלים במבחן/מקצוע מסוים.

אני "יוצאת חוצץ" גם נגד ההורים שצועקים ומענישים את הילדים שלהם עקב כשלונם במבחן או שלא קיבלו ציון המספק אותם. אותם הורים הם בני אדם ללא רגשות!

גם ככה הילד בא הביתה מתוסכל מהכישלון במבחן/במקצוע ועוד ההורים צועקים עליו ולעיתים מענישים אותו.זה הופך את 12 שנות הלימוד ל-12 שנים של גיהינום!של רדיפה אחר הציונים!אתם יודעים אילו השלכות יש לדבר?!

הביטחון העצמי של הילד יורד ולפני כל מבחן לא ישן טוב בלילה,רק מהמחשבה של מה יקרה אם יכשל.הוא יפחד לחזור הביתה וכשיחזור ירוץ להסתיר את המבחן מההורים.הוא יהיה כל הזמן בפחד.בפחד שההורים יגלו.שיענישו/יצעקו/יראו את התאכזבותם ויש כאלו שיגידו שדווקא בגלל זה הילד ילמד טוב יותר וישקיע יותר. אך לא!הם טועים!

הדבר רק מרחיק את הילד מחומר הלימוד והילד במקום ללמוד למבחן כמו ילד נורמלי בשעות נורמליות,אחר הצהריים,הוא ילמד למבחן רק בשעה 9 בערב.למה הדבר קורה?

הדבר קורה עקב הפחד של הכישלון.ברגע שאתה פוחד מדבר מסוים,אתה מנסה לדחות אותו,ולעיתים אתה עושה אותו כי פשוט לא נותרה לך ברירה.כאן,הילד לומד למבחן ב-9 בערב,כי הוא פוחד להתמודד עם החומר.עצם זה שהחומר מול העיניים,זה מביא לילד את הפחד. הוא מסתכל על הספר וחושב אך ורק על הוריו ועל העונש שיקבל אם ייכשל.

במקום להנות מהשנים הללו,הילד כל הזמן מרגיש במרדף.במרדף אחר הציונים ולרצות את ההורים.

אותם הורים חסרי הרגשות,לא מבינים שהחשוב הוא שהילד לומד.לא חשוב אם המורה הורידה לו 10 נקודות על שאלה.

אם אתם לוקחים ילד שהוריו לוחצים עליו לעומת ילד שהוריו לא לוחצים ניתן לראות הבדלים חדים בתחומים שונים:

הילד שלא לוחצים עליו:

*יחזור מבית הספר ולא יפחד להראות את הציונים להורים.יחזור במצב רוח טוב.

*יהיה לו יותר ראש ללימודים.

*ילמד בשעות סבירות.

*יגיע לבית הספר עם מצב רוח טיפונת יותר טוב מאשר הילד שהוריו לוחצים עליו.

*יהיה לו מצב רוח יותר טוב בשעות אחר הצהריים מאשר לילד השני.

*ישמח בחלקו (מבחינת ציונים).

הילד שהוריו לוחצים עליו:

*הכל הפוך ממה שכתבתי קודם.

*לא יסתפק בציונים גבוהים (80),יחפש כל הזמן את טעויות המורה ויכנס לדיכאון,בטענה: "לא רוצה לקבל 80,רוצה 90!"

*יתבייש בציוניו,והדבר יביא לירידת הביטחון העצמי באופן משמעותי בטענה שהוא לא טוב בכלום.

מתי תבינו שאף אחד לא יכול לקבל בהכל ציונים של 90-100?!

וחוץ מזה,גם אם אתה מקבל 100 ברוב המקצועות,זה לא עושה אותך אדם טוב.

אדם טוב נמדד ביחסו לבני האדם האחרים ולא לפי הציונים.לכן,יש לקחת את עניין הציונים בפרופורציה.