זה מדהים איך אפשר להיות במסיבה, מוקף בכ"כ הרבה אנשים, שאת חלקם מכירים ואוהבים מאוד, ועדיין להרגיש כ"כ לבד.

כאילו שאין אף אחד בעולם שמבין. וגם אם יש מי שיכול להסביר אני לא בטוחה שאני יודעת מה להסביר ואיך....

נראה לי שאם הגעתי לכתוב בבלוג זה אומר שבאמת אין לי עם מי לדבר.

כאילו הכתיבה היא באמת המפלט שלי.

אם הייתי יכולה הייתי מנגנת עכשיו אבל אני לא בטוחה שהשכנים יראו את זה בעין כ"כ יפה בהתחשב בשעון.....

הוא בטח יצחק אם הוא יראה שכתבתי להתחשב בשעון...(אני לא מהדייקנים, לצערי...אבל עובדת על זה)

לא יודעת מה לעשות עם עצמי. בא לי לבכות ולצרוח ולרקוד ולישון ולנגן ולשיר ולשבת על איזה הר עכשיו ולהנות מהשקט....

אני קוראת עכשיו ספר ממש מעניין- ספר המתים והחיים הטיבטי מאת סוגיאל רינפוצ'ה (מומלץ ביותר!), וכמו שאפשר להבין מהשם הוא מדבר על המוות ועל החיים ואני לא אתחיל לחפור על זה עכשיו אבל זה גורם לי לחשוב הרבה. בעיקר על איך אני מצליחה לחיות את הרגע בלי להתנתק מכל השאר.

איך אפשר לחיות עכשיו ולתכנן תוכניות לאחכ? זה ספר מדהים ואני באמת מרותקת (בזמן המועט שיש לי לקרוא). אני בטוחה שאני לא מבינה שמינית מהמשמעות של הדברים שבו ואני כנראה אחזור לקרוא אותו עוד כמה פעמים וכנראה שכל פעם אני אבין עוד קצת...

נחמד שיש מקום כזה, שאפשר לחזור אליו וכל פעם ללמוד משהו חדש.

גם המוסיקה זה ככה עכשיו כשאני חושבת על זה.

יום אחד הייתה לי הארה בנושא הזה של החיים והמוסיקה.

כשאני מנגנת אני חייה את הרגע הכי שאפשר, נושמת כל צליל וחושבת רק על התו הבא, מתמסרת למוסיקה, כמו מדיטציה.

יש אנשים שנוטים לקרוא לזה בריחה מהמציאות אבל המציאות זה מה שאנחנו יוצרים לא? איזה מציאות יותר טובה יש מליצור כל הזמן?

נגינה זה בדיוק מה שקורה כאן ועכשיו. זה התמודדות אחרת.

עבר עליי שבוע לא קל וכל הזמן התפספסנו ואחרי שהיום התפספסנו במיוחד ואמרתי כל הזמן שאני אדבר איתו יותר מאוחר ולא עשיתי את זה (רוב הזמן באמת לא יכולתי ובשאר הזמן הנחתי הנחות מטופשות) הוא החליט שהוא לא רודף אחריי יותר ושהוא לא מתקשר. אני לא מאשימה אותו ואני בטח לא יודעת מה הוא עובר ומה קורה אצלו בראש אבל קשה לי שהוא לא מבין עד כמה העבודה שלי תובענית וכמה כוחות היא שואבת ממני.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה אבל היומיים האחרונים היו מטורפים וגם כשנהנים מעבודה זה לא אומר שבשישי בערב כשכל המשפחות יושבות יחד לאכול ואני עובדת עם התאילנדים, רעבה מתה כי לא הספקתי להכין לי ארוחת צהריים, זה לא אומר שלא קשה לי.

וזה שאני אוהבת שקט ולבד לא אומר שאני לא מרגישה בודדה לפעמים. אפילו לעיתים קרובות. אפילו בין הרבה אנשים.

בעיקר בין הרבה אנשים למען האמת. איכשהו אני לא מצליחה להרגיש בנוח כשיש יותר משני אנשים בחברתי. ולא החברים הטובים שלי אלא קבוצות חדשות של אנשים שאני לא ממש מכירה. חבר'ה פה מהמושב, שכירים אחרים שעובדים בבתי אריזה אחרים במושב.

איך זה שאני לא מסתדרת עם אנשים בגילי? אני מסתדרת טוב עם אנשים מבוגרים וטוב עם ילדים וטוב יחסית עם חבר'ה שקטנים ממני וגדולים ממני, אבל עם חבר'ה בגילי לא ממש הולך לי....

טוב עכשיו העיניים כבר מתחילות להיעצם אז עד הפעם הבאה שאני ארגיש חרא....שיהיו לכם חיים טובים (לכל ההמון שקורא בבלוג שלי)