לפעמים מחשבות על המוות ממש מעציבות אותי ולפעמים הן גורמות לי להעריך את הרגע.
לאחרונה יוצא לי יותר לחשוב על זה והדבר שהכי מפחיד אותי בכל העסק זה שהאנשים מסביבי יהיו מפורקים מדבר כזה או אחר.
לא הייתי רוצה שמשהו יקרה למישהו אהוב ויקר ולא הייתי רוצה שמישהו אהוב ויקר יהיה עצוב בגלל שמשהו קרה לי.
זה מביא אותי לחשוב שמצד אחד צריך לעזוב הכל ולחיות את הרגע, תמיד להגיד מה שחושבים ולא לדפוק חשבון, אבל מצד שני לא צריך להיכנס להיסטריה ולחיות חיי פחד מכל מה שעתיד או יכול להתרחש.
אני כ"כ אוהבת אותו ואם משהו יקרה לו אני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי.
אולי המחשבה על זה שהוא לא היה רוצה שאני אתמוטט ואיעלם בגלל זה הייתה גורמת לי לחזור לחיות ולעשות דברים בשבילו.
מפחיד אותי לחשוב מה הוא יעשה אם משהו יקרה לי. אני כ"כ לא רוצה שהוא יתעצב מזה.
הייתי רוצה להיות מסוגלת להשלים עם המוות בקלות ולקבל אותו כחלק מהחיים.
ברגע שאני באמת אפנים את זה שאין מה להילחם במחשבה הזאת ושזה באמת חלק מהחיים, הרי בלי מוות אין חיים.
פשוטו כמשמעו, מה ההפך ממוות? כדי שיהיו חיים צריך להיות משהו מנגד לא?
אנחנו אוהבים השוואות ושיהיה לנו משהו למדוד איתו דברים אחרים כדי שיסתדרו לנו במקום המתאים במחסן בראש.
אז הנה משהו שמרגיע אותי, המחשבה שלא משנה מה יהיה, החיים כן ימשכו ותמיד יכול להיות יותר גרוע אבל תמיד יכול להיות יותר טוב ואם באמת מאמינים בזה ופועלים בשביל זה אז בסופו של דבר משיגים את זה.
הכל בראש.
זה נשמע פוסט פסימי ועצוב, ובאמת קצת קשה לי עכשיו, אבל אני חושבת שיש פה דווקא כמה מסקנות מעניינות שעוזרות לי לעבור את היום.
חוצמזה שרואים שאני רואה יותר טלויזיה, והאנטומיה של גריי (לא חשבתי שאני אגיד את זה אי פעם) באמת משפיעה עליי, אני יודעת שהחיים לא ימשכו לנצח וזה רק גורם לי לרצות לנצל אותם כמו שצריך.
ככה שבסופו של יום, אני אשב על המרפסת בכסא נדנדה, מכוסה בשמיכה, עם כוס תה ביד (לא יהיו לי חתולים כי אני לא בנאדם של חתולים אבל אפשר לזרום על זה כדי להעצים את חוויית הזקנה) ואחייך כי אני יודעת שהחיים שלי טובים.
ואני מתכננת גם להיות הזקנה המפחידה שצועקת על הילדים שמשחקים ברחוב ואחרי שהם בורחים בוכים, נקרעת מצחוק.
תמיד צריך שיהיה מישהו כזה לא?
ובשביל מטרה נעלה שכזו אני מוכנה להקריב את עצמי :)
אהוב שלי, אני אשמח להיזדקן איתך על המרפסת
ואם ממש תתעקש אפשר לשתות שוקו במקום תה...