האמת שהבאתי את עצמי למצב הזה.

וזה מה שהכי כואב.

החלטתי ואני מתכוונת באמת לעמוד מאחורי ההחלטה הזאת.

אני לא יודעת במה זה שונה מכל הפעמים הקודמות...

ההחלטות שלי באמת אמיתיות ואני באמת מתכוונת לזה באותו הרגע, אני פשוט לא מצליחה להבין מה מביא אותי לא לעמוד מאחורי מה שאני אומרת.

האמנם כולי דיבורים?

כ"כ לא רציתי להיות כזאת.

אני מלאה בחלומות ודברים שאני מתה לעשות.

למשל אמרתי שברגע שאני אשתחרר אני אסדר את החדר שלי.

התחלתי, ואפילו ירד מפלס, אבל על מי אני עובדת? זה לא באמת סדר.

אמרתי שאני אחזור לנגן, ועוד לא דיברתי עם המורה שלי אפילו.

אבל כאן יאמר לזכותי שמאתמול אני מנגנת כל יום, לפחות חצי שעה (מתחילה לאט)!

זה לא נעים לשמוע שלא סומכים עליך, אבל כנראה שזה המצב.

ואם זה המצב אז מישהו גרם לו.

ואם לא סומכים עליי אז משתמע שזאת אני.

איך תמיד הכל סובב סביבי הא? ובכל זאת אני לא מכירה אותי....

אמרתי לו שכנראה שיש לו ציפיות גבוהות מדי ממני ושאני לא עמוקה כ"כ כמו שהוא חושב.

ואז הוא אמר "אוקיי, אז מי את?"

ולא ידעתי מה להגיד לו...

אז בעצם איך אני יכולה להאשים אותו שהוא לא מאמין לי? שהוא לא רוצה לחבק אותי?

אז מה אם אני רוצה לברוח? רק לקצת. רק כמה דקות של שכחה.

זה לא אומר שאני משנה את ההחלטה שלי או פחות עומדת מאחוריה, זה רק אומר שאני צריכה חיבוק...

ובאמת, איך הוא יכול להאמין לי הפעם? אחרי שפגעתי בו כ"כ הרבה פעמים והוא נתן לי מיליון הזדמנויות.

לא ברור...

אולי הדפוקה הזאת עושה לו טוב....?

כעסתי.

ואני עדיין כועסת.

למרות שבכלל אין לי זכות לכעוס עליו.

אם הייתי במקומו כנראה שלא הייתי מתנהגת כמוהו, כי אני קצת חסרת אופי ואני קצת יותר רגשנית, אבל הייתי רוצה...

אוף איזה חום....

המוח שלי נמס...

מה כבר ביקשתי? קצת גשם?! קצת חורף למען השם?!

אני אוהבת אותך.

חבל לי כ"כ שאתה לא יכול לדבר איתי על הכל...

הלוואי שיכולתי לדבר איתך על הכל, להיות כנה ופתוחה.

למה כ"כ קשה לי לפתוח איתך דף חדש?

עם הבנות בצבא היה לי קל כי אף אחת לא מכירה אותי ולא חושבת עליי דברים ואין לה רושם קודם שיקבע אותה.

אבל איתך...אתה מכיר כל ניואנס שלי, כל תנועת גוף, כל מבט, כל הבעה.

והאינטואיציה שלך לא נותנת לי לברוח....

המבט שלי באמת חלול?

למה אתה מרגיש שאין עם מי לדבר שם בפנים?

יש לי כ"כ הרבה מה לתת....יש בי כ"כ הרבה אהבה...

זה דבר אחד כשאני אומרת שאני לא בנאדם כזה עמוק כמו שאתה חושב, אבל כשאתה אומר את זה זה פשוט קורע.

הלוואי שהייתה לי היכולת להתחיל מחדש.

לעשות כאילו הכל יכול להימחק ולהיבנות שוב. אחרת. בכנות ובפתיחות ובדוגרי ובתכלס ובעיקר - כמו שאני רוצה.

ובסוף אתה רוצה לחלום לנצח?