מסעות סופר גולש בארץ הקודש

פתחתי את מחברת השירים היום. לא כתבתי בה חודשיים, אז כתבתי בה שני דברים קצרים וחדשים.

חשבתי, שאולי במקום לפרסם את שני הדברים הקצרים והחדשים האלה, אני אפרסם דברים קודמים שכתבתי, ישנים יותר, שאהבתי, ואלך קדימה בזמן, אל עבר מה שכתבתי היום, כך שאולי, מתישהו, בבוא הזמן, כשתהיו מוכנים, סמוראים צעירים, ונפגש בזריחת החמה, מעבר לקשת, אפרסם גם דברים נוכחיים.

הרמה ממש לא גבוהה, ההשקעה גם לא, אבל לפעמים פתאום עולה לי רעיון קטן לראש, ואני כותבת אותו. אז הנה רעיונות, לראייתכם -

I dont want to watch it

I dont want to see

i'm falling into you'r arms

theres no one to rescue me

i'm falling down so hard

it feels like a bad dream

but you'r so peacful minded

I just want to scream.

כן, אני מודעת לעובדה שזה מ-מ-ש קצר, זה רק בגללש אני לא מצליחה להיות מרוכזת מספיק במוזה שנופלת עליי בשביל להמשיך את זה באותו הרגע, ואחר כך אני שוכחת (: עוד אחד?

אחל לי בהצלחה

הגד לי כי אצליח

בדרכי הארוכה

רגלי על אבני חצץ אניח

ואיש לא יעצור אותי

עד שאלייך אגיע

עד שאראה את פנייך

עינייך

הבורקות מאור מסנוור

אשר במלוא הדרו אליי זוהר.

חלק ממה ששרתי היום -

היום בבוקר הייתה לי חזרה של המקהלה. אנחנו עובדים עכשיו על מה שהמנצחת שלי קוראת 'לעשות מוסיקה'. כאילו, כשאנחנו שרות בד"כ, זה לא באמת מוסיקה, זה סתם 50-40 בנות שרות לכיף מתוך תווים יפים. בחזרות של "לעשות מוסיקה", המנצחת מקריאה לנו את המילים של מה שאנחנו שרות, מספרת לנו מה המילים החשובות בעיניה, מה היא רוצה להוציא מהמוסיקה עצמה, איך, מה אנחנו צריכות להרגיש. "זה לא משנה שאתן לא נוצריות, שאתן לא מאמינות בישו, מצידי תחשבו על המבורגר, אבל אני רוצה לשמוע בקשה בקול שלכן, תבקשו עזרה! שהקופאית במקדונלדס תתן לכן את האוכל כבר!"

אני ממש אוהבת את החזרות האלה. סוף סוף היצירות נשמעות יצירתיות, המוסיקה מוסיקלית. הצלחנו 'לעשות מוסיקה'. "תעשו שזה יפתח כמו פרח". וכולנו כבר יודעות מה זה אומר, למה היא מתכוונת כשהיא עושה תנועות ידיים גדולות, קטנות. איפה לנשום, מה המילים אומרות, איפה המנצחת רוצה דימינואנדו, איפה צריך לעשות פורטיסימו, איפה צריך לעשות סוביטו פיאנו, מה זה מבטא. וכולנו פתאום מבינות למה אנחנו שרות, למה אנחנו סובלות את כל ה5 וחצי שעות שירה האלה בשבוע. אנחנו יוצאות בהרגשה טובה, הקונצרטים עומדים להיות יפים, נגרום לאנשים להנות.

זה כל כך שווה את זה. את ההרגשה הזאת של "וואו. היצירה הזאת באמת יפה, ואנחנו עשינו אותה כזאת." (כמובן שגם המלחין עזר קצת...)

ואני יודעת, יש מלא שלא אוהבים מוסיקה קלאסית. כעיקרון, בהתחלה, גם אני חשבתי שאני אשנא את זה. לא הייתי מעריצה של שוברט או מוצארט, ולא ידעתי על קיומו של מנדלסון. אבל כשאתה באמת עושה את זה, כשאתה יודע מה זה אומר, מה המלחין מנסה לעשות בעזרת איזה אמצעי, אתה מרגיש שייך, אתה מרגיש טוב, אתה מרגיש את המוסיקה.

בעצם, אי אפשר לחיות בלי מוסיקה. כל צלילי שאנחנו שומעים, כמו שהמוסיקה המודרנית מראה לנו, הוא בעצם מוסיקלי. כשמשאית הזבל מפנה את הפחים ברחוב, זאת מוסיקה. כשאנשים מדברים, זאת מוסיקה. כשהולכים ברחוב, כשמתנשקים, כשנושמים - זאת מוסיקה.

אם כולנו היינו מדברים באותו הטון כל הזמן, שומעים את אותם צלילים חד גוניים, כמו כשאתה הרבה זמן מתחת למים, ומתחיל לך הזמזום הזה באוזן, היינו מתחרפנים. היינו חסרי השראה, חסרי יצירתיות, חסרי אמביציה לעשות משהו. אנשים חסרי חיים בלי רצון לכלום, שמדברים על אותם דברים, נשמעים אותו דבר, עושים את אותם הדברים - כי לאף אחד לא היה איך לגוון. פעימות הלב הן מוסיקה, איך אפשר להפסיק את ז-ה?

כל סוג מוסיקה הוא הכרחי, כי יש הרבה סוגי אנשים. לדעתי, כל אחד אוהב סגנון מסוים, שמייצג את החברה בה הוא מסתובב, את סגנון הלבוש שלו, את המחשבה שלו, האישיות, הדיבור. כשתשמע מוסיקה הודית, תחשוב על הודו. אם בהודו היו שומעים מוסיקה אירית, התרבות שם הייתה שונה לגמרי.

זה מין מעגל, כשחושבים על זה. תרבות יוצרת מוסיקה, שלאחר מכן, המוסיקה משפיעה על התרבות, שבעצם משפיעה על המוסיקה, שבעצם משפיעה על התרבות.

כל כך הרבה דברים מסתמכים על המוסיקה, נבנים עליה. בלי מוסיקה, אין חיים.

ועכשיו, קצת תמונות (:

שיהיה לכולכם סוכות ב' מוסיקלי במיוחד (: