מסעות סופר גולש בארץ הקודש

פתחתי את מחברת השירים היום. לא כתבתי בה חודשיים, אז כתבתי בה שני דברים קצרים וחדשים.

חשבתי, שאולי במקום לפרסם את שני הדברים הקצרים והחדשים האלה, אני אפרסם דברים קודמים שכתבתי, ישנים יותר, שאהבתי, ואלך קדימה בזמן, אל עבר מה שכתבתי היום, כך שאולי, מתישהו, בבוא הזמן, כשתהיו מוכנים, סמוראים צעירים, ונפגש בזריחת החמה, מעבר לקשת, אפרסם גם דברים נוכחיים.

הרמה ממש לא גבוהה, ההשקעה גם לא, אבל לפעמים פתאום עולה לי רעיון קטן לראש, ואני כותבת אותו. אז הנה רעיונות, לראייתכם -

I dont want to watch it

I dont want to see

i'm falling into you'r arms

theres no one to rescue me

i'm falling down so hard

it feels like a bad dream

but you'r so peacful minded

I just want to scream.

כן, אני מודעת לעובדה שזה מ-מ-ש קצר, זה רק בגללש אני לא מצליחה להיות מרוכזת מספיק במוזה שנופלת עליי בשביל להמשיך את זה באותו הרגע, ואחר כך אני שוכחת (: עוד אחד?

אחל לי בהצלחה

הגד לי כי אצליח

בדרכי הארוכה

רגלי על אבני חצץ אניח

ואיש לא יעצור אותי

עד שאלייך אגיע

עד שאראה את פנייך

עינייך

הבורקות מאור מסנוור

אשר במלוא הדרו אליי זוהר.

חלק ממה ששרתי היום -

היום בבוקר הייתה לי חזרה של המקהלה. אנחנו עובדים עכשיו על מה שהמנצחת שלי קוראת 'לעשות מוסיקה'. כאילו, כשאנחנו שרות בד"כ, זה לא באמת מוסיקה, זה סתם 50-40 בנות שרות לכיף מתוך תווים יפים. בחזרות של "לעשות מוסיקה", המנצחת מקריאה לנו את המילים של מה שאנחנו שרות, מספרת לנו מה המילים החשובות בעיניה, מה היא רוצה להוציא מהמוסיקה עצמה, איך, מה אנחנו צריכות להרגיש. "זה לא משנה שאתן לא נוצריות, שאתן לא מאמינות בישו, מצידי תחשבו על המבורגר, אבל אני רוצה לשמוע בקשה בקול שלכן, תבקשו עזרה! שהקופאית במקדונלדס תתן לכן את האוכל כבר!"

אני ממש אוהבת את החזרות האלה. סוף סוף היצירות נשמעות יצירתיות, המוסיקה מוסיקלית. הצלחנו 'לעשות מוסיקה'. "תעשו שזה יפתח כמו פרח". וכולנו כבר יודעות מה זה אומר, למה היא מתכוונת כשהיא עושה תנועות ידיים גדולות, קטנות. איפה לנשום, מה המילים אומרות, איפה המנצחת רוצה דימינואנדו, איפה צריך לעשות פורטיסימו, איפה צריך לעשות סוביטו פיאנו, מה זה מבטא. וכולנו פתאום מבינות למה אנחנו שרות, למה אנחנו סובלות את כל ה5 וחצי שעות שירה האלה בשבוע. אנחנו יוצאות בהרגשה טובה, הקונצרטים עומדים להיות יפים, נגרום לאנשים להנות.

זה כל כך שווה את זה. את ההרגשה הזאת של "וואו. היצירה הזאת באמת יפה, ואנחנו עשינו אותה כזאת." (כמובן שגם המלחין עזר קצת...)

ואני יודעת, יש מלא שלא אוהבים מוסיקה קלאסית. כעיקרון, בהתחלה, גם אני חשבתי שאני אשנא את זה. לא הייתי מעריצה של שוברט או מוצארט, ולא ידעתי על קיומו של מנדלסון. אבל כשאתה באמת עושה את זה, כשאתה יודע מה זה אומר, מה המלחין מנסה לעשות בעזרת איזה אמצעי, אתה מרגיש שייך, אתה מרגיש טוב, אתה מרגיש את המוסיקה.

בעצם, אי אפשר לחיות בלי מוסיקה. כל צלילי שאנחנו שומעים, כמו שהמוסיקה המודרנית מראה לנו, הוא בעצם מוסיקלי. כשמשאית הזבל מפנה את הפחים ברחוב, זאת מוסיקה. כשאנשים מדברים, זאת מוסיקה. כשהולכים ברחוב, כשמתנשקים, כשנושמים - זאת מוסיקה.

אם כולנו היינו מדברים באותו הטון כל הזמן, שומעים את אותם צלילים חד גוניים, כמו כשאתה הרבה זמן מתחת למים, ומתחיל לך הזמזום הזה באוזן, היינו מתחרפנים. היינו חסרי השראה, חסרי יצירתיות, חסרי אמביציה לעשות משהו. אנשים חסרי חיים בלי רצון לכלום, שמדברים על אותם דברים, נשמעים אותו דבר, עושים את אותם הדברים - כי לאף אחד לא היה איך לגוון. פעימות הלב הן מוסיקה, איך אפשר להפסיק את ז-ה?

כל סוג מוסיקה הוא הכרחי, כי יש הרבה סוגי אנשים. לדעתי, כל אחד אוהב סגנון מסוים, שמייצג את החברה בה הוא מסתובב, את סגנון הלבוש שלו, את המחשבה שלו, האישיות, הדיבור. כשתשמע מוסיקה הודית, תחשוב על הודו. אם בהודו היו שומעים מוסיקה אירית, התרבות שם הייתה שונה לגמרי.

זה מין מעגל, כשחושבים על זה. תרבות יוצרת מוסיקה, שלאחר מכן, המוסיקה משפיעה על התרבות, שבעצם משפיעה על המוסיקה, שבעצם משפיעה על התרבות.

כל כך הרבה דברים מסתמכים על המוסיקה, נבנים עליה. בלי מוסיקה, אין חיים.

ועכשיו, קצת תמונות (:

שיהיה לכולכם סוכות ב' מוסיקלי במיוחד (:

רקע -

ירושלים.

עם כמה שהעיר מלאה, עם כמה שהעיר חיה בלילות, כל הברים, המועדונים, בני הנוער - היא איכשהו תמיד תרגיש לי שלווה.

'אווירת ירושלים', כמו שאני וטוליליי (או בשמה המלא: טל-החברה-הכי-טובה-שלי-שמנגנת-על-נבל-ומפוצצת-סטייל) קוראות לה, היא אווירה שישר נותנת רוגע, בניגוד ליציאה בת"א או אילת, או אפילו קיסריה, ותאמינו לי, ניסיתי כבר את כולן.

'אווירת ירושלים' הזאת, היא ללא ספק אווירה, שיש רבים שלא ירגישו אותה בכלל. כשהולכים ל'ירח' ביום שבו כל החברים שלך יוצאים, וכולם שם, והכי מצחיק בעולם, או כשהולכים ל'אמריקאים', וחצי עולם נמצא שם, אתה מרגיש במקום עם חיים, אולי אפילו יש שישוו אותו לת"א במובנים מסוימים, אבל הקירות מאבן ירושלמית תמיד יבצבצו, תמיד יהיו שם, בין הפיגומים שלעולם לא יעלמו, לחתולות, כי בירושלים אין חתולים. רק חתולות.

אישית, כשאני הולכת ברחובות ירושלים, אני תמיד ארגיש מאויימת קצת. מאויימת ממי שאני עומדת לפגוש, ממי שעומד לזהות אותי (כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם, בפרצופים ושמות אני ממש לא טובה, מה שגורם להרבה מקרים מביכים בסגנון "את גל!" "כן, אני גל! מי אתה?"), מאוימת מכך שאני לא לגמרי תושבת המקום, כי בכ"ז, אני גרה מחוץ לירושלים, וגם עברתי לפה רק לפני 3 שנים, ואני כעיקרון בכלל צפונבונית, ומה אני בכלל עושה כאן, איך אני קשורה לאבנים המוזרות האלה, שיש בכל מקום? אין כמו ירושלים.

בדיוק דיברתי עם חברה שלי, גם אחת שלא בדיוק גרה בירושלים, איך רואים בדיוק מי גרה בתוך ירושלים ומי לא, למשל בבית הספר שלי. כל ה'ירושלמיות' בד"כ יתלבשו הרבה פחות חשוף, כאילו בכדי להתאים את עצמן לעיר. לחרדת הקודש. לחרדים בכללי. זאת אפילו לא כפייה דתית, זאת פשוט התנהלות העיר. את האמת, זה יפה לראות איך כל כך הרבה סוגים שונים של דברים מתחברים במקום אחד, ומצליחים לא-להשפיע-או-שכן אחד על השני.

פרחות ישארו פרחות, ערסים ישארו ערסים, דוסים ישארו דוסים, ערבים ישארו ערבים. אבל גם הפרחות יהיו פרחות של ירושלים, ולא פרחות כמו במקומות אחרים.

בניגוד לאיך שזה נשמע, את איך שירושלים נראית - אני לא אוהבת. כל המראה של 'אני עיר חזקה, שמצליחה לשמור על עצמה במשך מלא זמן', לא עושה לי את זה. לדעתי, גשר המיתרים הוא אחד הדברים היותר יפים שנבנו בעיר, ואני מאוד מקווה שגם הרכבת הקלה תוסיף (כשיסיימו סוף סוף לבנות אותה. עלק בדיקות ביטחון.) כשכל הבניינים נראים אותו הדבר, אני צריכה קצת גיוון. אני נוסעת לת"א

שלא תבינו לא נכון, אני כן אוהבת את ירושלים. אני כן אוהבת את האנשים, אני כן אוהבת את איפה שאני לומדת, איפה שאני מבלה. אבל אני תמיד אעדיף לבלות קצת בת"א, או רעננה, קצת להתרחק. אתמול, למשל, יצאתי עם חברות, והיה אחד המצחיקים. היינו במלא מקומות, פגשנו מלא אנשים, היה כיף. והייתי צריכה את זה. ורציתי שזה יהיה בירושלים. וזה היה בירושלים. ולא הייתי מוותרת על זה גם בשביל 200 שקל. אבל בשביל 1000 הייתי חושבת שוב

ועכשיו קצת תמונות. אני שוקלת למחוק את הפייסבוק. אולי אני פשוט אעביר את כל התמונות הטובות לכאן..?

בראשונה, זה אני ובעלי היקר - אורקה היפיופית. אני יודעת שאתם מקנאים.

בתמונה השניה זה אני ואהובתי הסודית - לוליק. אבל שוש! לא מגלים לבעלי.