ישבתי על הדשא, נשענת על התיק שלי. החום היה מציק, ולא היה לי מה לעשות. התבאסתי שאף אחת מהחברות שלי לא יצאה לתחרות. הייתי לבד. היו כמה בנים מהכיתה שלי, אבל לא ממש הייתי חברה שלהם. אבל היה לי משעמם, והייתי כבר אחרי הריצה, ולא נשאר כלום לעשות חוץ מלהסתכל עליהם. הם שיחקו עם איזה שיפוד מברזל שמצאו, פשוט זרקו אותו רחוק והוא ננעץ באדמה בצורה משעשעת. רפאל והוא.
כשהגעתי לכיתה הזאת בתחילת שנה, לא חשבתי שאני אתחבר בכלל לבנים שם, חוץ מאלון אולי, כי הכרתי אותו לפני זה. כל הבנים שם נראו כאלה חנונים. חשבתי גם שכולם יהיו כמו בכיתה הקודמת שלי, מגעילים, אגואיסטים, לא מנומסים ושוביניסטים ברמות. כמובן, כל מה שאני חושבת תמיד מתברר כלא נכון. אז בדיוק כמו כל הדברים, גם זה היה לא נכון.
למרות שהמשחק בשיפוד המסכן הזה היה אידיוטי וילדותי, זה העסיק אותי, והמשכתי להסתכל עליהם. אולי אני בכל זאת לא לבד פה. הסתכלתי עליו. הוא היה גבוה, כמו שאני אוהבת. היו לו תווי פנים יפות, אבל לא היה מזיק לו להתגלח טיפה. שיער שחור, עור שחום, היה ברור שהוא מזרחי. וכשהוא חייך, שתי גומות מודגשות הופיעו על לחייו. זה היה מאוד חמוד. אהבתי בנים עם גומות.
לאחר כמה דקות של משחק בשיפוד, ילד אחר הביא להם כדור פוטבול, והם התפרשו על רחבת הדשא הגדולה, והתחילו לשחק במסירות. הסתכלתי על המשחק בעניין. אני לא חושבת שמישהו מהם שם לב שהסתכלתי. זה היה משעשע, והתחלתי לחבב אותם, את שני הבנים מהכיתה שלי. רפאל אמנם היה שקט, אבל גם הוא נראה נחמד. הוא היה מאוד כריזמטי.
החלטתי ביני ובין עצמי שאני לא רוצה לשבת באוטובוס בדרך חזרה ליד שניר עוד פעם. הוא לא נתן לי רגע מנוחה, ולשבת במושב הכי אחורי עם כל אלה שחושבים שהם "מגניבים" ועושים הרבה רעש לא היה כיף בכלל. החלטתי לבקש ממנו לשבת לידי.
"___, תשב לידי," אמרתי לו, ברגע שהתקרב למושב שלי.
הוא מילמל, "טוב," והתיישב.
שמעתי מוזיקה במשך כל הדרך. תהיתי איך לא משעמם לו בלי מוזיקה. הוא פשוט ישב כל הדרך בלי לעשות כלום. בלי לדבר עם אף אחד. אף פעם לא הבנתי איך אנשים כאלה שורדים נסיעות של כמה שעות. כנראה הם חושבים הרבה.
ישבתי בצורה הרגילה שלי, החלקתי קצת למטה, והשענתי את ברכיי על גב המושב מקדימה. הטלפון נח על הבטן שלי, וכך גם הידיים. הבעיה הייתה ביד ימין.
ישבתי ליד החלון, כמו שאני אוהבת, והוא ישב לצידי, מצד ימין. התחלתי להירדם כבר על ההתחלה, ויד ימין החליקה מהבטן ונפלה לצידי, ובאופן כזה, היא נגעה בירך שלו. מעט מסמיקה, החזרתי אותה למקום, וניסיתי להניח אותה כך שגם אם היא משוחררת, היא לא תחליק. אבל זה לא הצליח.
כל הזמן הגנבתי מבטים לכיוונו. הוא היה די מקסים. אפילו יותר ממקסים. נוטף קסם וכריזמה. וגם נראה טוב. ולכן השתדלתי לא להירדם. לנצל כל שנייה שבה אני קרובה אליו. כמובן שבסופו של דבר נרדמתי, והיד שלי החליקה ונפלה לצידו, נוגעת ברגל שלו. הוא לא נרתע, לא זז אפילו. זה לא הפריע לו. הרגשתי טיפה מבולבלת כשהנגיעה הזאת שלחה עיקצוצים של התרגשות בכל הגוף שלי.
כן, אני מפגרת. התאהבתי בחיוך. בפאקינג חיוך. כמה בנים חייכו אליי ורק הוא הפיל אותי. הוא פשוט מקסים, שובה, מדהים.
ואז הבנתי.
שזה מתחיל עוד פעם. אני התאהבתי.
כרגיל, התאספנו כל הילדים של מופ"ת מהכיתה שלי, התיישבנו סביב השולחן, וכרגיל, התחלנו לחלק קלפים למשחק דוראק. המערכת השנה הייתה מאוד נחמדה. בזמן שהילדים שבמגמת רפואה למדו רפואה, לנו היה פשוט שיעור חופשי. אז זה הפך למנהג, לשחק קלפים בשעות האלו.
הוא חילק את הקלפים, בשיטה שאני אוהבת: קודם שלושה לכל אחד, אחר כך שניים ואז אחד. בסופו של דבר שישה קלפים.
הרמתי את ידי כשהוא התכוון להניח את הקלף האחרון שלי מולי, וכשהושטתי אותה לקחת את הקלף, האצבעות שלי החליקו על האצבעות שלו. לא יכולתי לנחש שאני אעשה את זה מעכשיו בכל פעם שהוא יושיט לי יד עם קלף. בכל פעם. ובכל פעם זה ירגש אותי. כי אני מפגרת.
עוד פעם תפסתי אותו מסתכל עליי.
עוד פעם הוא תפס אותי מסתכלת עליו.
ככה עובר היום שלנו. שנינו שולחים מבטים אחד לשני, כל אחד תופס את מבטו של האחר ומחייך. במקרה שלו זה היה חיוך מקסים עם גומות, במקרה שלי, חיוך מבוייש.
כל יום. אני תופסת את המבט שלו, והוא מחייך אליי. ככה זה תמיד.
כנראה שהבצפר לא הכי אוהב אותנו. בימי שלישי, המערכת שלנו הייתה פשוט מושלמת, עד שהחליטו למלא לנו אותה קצת. לפני שמילאו אותה, היה לנו (למופת) רק שעתיים אנגלית. לאלה שברפואה היה אחרי זה גם שעתיים רפואה, אבל לנו היה חופשי, והרוב נסעו הבייתה בדרך כלל. עכשיו החליטו שזה קצת יותר מדי חופשי, אז הכניסו לנו בשעה רביעית שיעור שיהיה כמו תיאוריה כזה. כן, בזבוז זמן מוחלט. אז הגענו לשם, כל המופתניקים, וחיכינו שהמורה יגיע. זה היה מורה שלימד אותי שנה שעברה, והוא רושם כל דבר, כל חיסור כל איחור. אז אין מצב להבריז. כשנכנסנו לכיתה, התישבתי באחד השולחנות, והתכוננתי לחפירות שלא מהעולם הזה. ואז, להפתעתי, הוא הגיע והתיישב לידי. הייתי די מופתעת. אבל מרוצה.
וכך ישבנו כל פעם בשיעור הזה, צוחקים בשקט על המורה, מתלוננים בשקט על השיעמום, מתסכלים אחד על השני באקראיות ומחייכים.
עוד פעם המורה חופר, עוד פעם אני משתעממת. שיחקתי עם העיפרון שלי, מקווה שהשיעור ייגמר כבר.
על השולחן שלנו היה מונח דף שמישהו השאיר שם מהשיעור הקודם. הוא לקח אותו לידיים שלו, והסתכלתי בסקרנות בזמן שהוא התחיל לקפל אותו. המשכתי לבהות בידיים שלו, מקפלות את הדף לפה ולשם, עובדות בכזו עדינות. לא הייתי מנחשת בחיים שהוא כל כך עדין. שחכתי לנשום כשהבנתי מה הוא מכין מהנייר הזה. הוא קיפל קיפול אחרון, ובידו נח ברבור מושלם מנייר. הוא היה מקסים.
הוא תפס אותו בזנב ובצוואר, והזיז אותם בעדינות כך שהכנפיים שלו עלו וירדו, וזה נראה כאילו הוא עף.
"לא, ___, בבקשה," התחננתי אליו.
"בסדר," הוא נכנע לאחר כמה שניות, ולקח חזרה את הקלף שהיה גורם לי להפסיד אם היה משאיר אותו שם. בחיוך קל המשכתי לשחק, קצת מופתעת. זאת לא הפעם הראשונה שהוא מוותר לי ככה. כבר כמה פעמים במהלך המשחקים האינסופיים שלנו בקלפים הוא וויתר לי והניח קלף שיכולתי לענות עליו בקלות. ולאף אחד אחר הוא לא וויתר. וואו. זה ממש מקסים. הוא ממש ג'נטלמן. הוא פשוט נסיך.
המוזיקה הייתה מאוד רועשת, והרגשתי אותה בכל תא בגוף שלי. הרגליים שלי כבר די כאבו, אבל עדיין המשכתי לרקוד כי זה היה כיף. שמחתי שהשנה לא שמתי עקבים, כי מנסיוני בשנה שעברה, הייתי חוזרת נכה הבייתה. כמה זמן חיכיתי ללילה הזה, וזה באמת היה שווה. זה משהו של הכפר הירוק. נשף פורים. זה לא נשף, כמובן, זה בעצם מסיבה, כל הלילה. ב-11 בלילה כיתות ז'-ח' הולכים הבייתה, כי הם חייבים, ואז נשארים כל השאר עד 5 בבוקר. זה מאוד כיף. הייתי יפה בנשף הזה. חחחח כן, אני קצת מלאה בביטחון עצמי, אבל זאת האמת. לבשתי את הסקיני הכהה החדש שלי, שהיה גבוה, ועשה לי צורת גוף יפה. חולצה לבנה עם קצת כתמים זהובים על השרוולים מקסטרו, שהכנסתי לתוך המכנס. נעל אוקספורד בצבע עור, גם מקסטרו. אה, בעצם הייתי לבושה כולי בבגדים מקסטרו. כנראה שזו באמת החנות האהובה עליי. הייתי מאופרת בעדינות, עיפרון שחור, מסקרה, וליפסטיק שקוף. למרות שהשיער החום שלי היה גלי-קרוב-לחלק, עדיין העברתי עליו את המחליק, וכעת הוא היה חלק לגמרי. ועל ראשי, משהו חמוד של אחותי שמאוד אהבתי, אוזניים של חתולה לבנה.
ראיתי אותו מרחוק, והתקרבנו לכיוונו בלי שהבנתי אפילו איך זה קורה. עם כל שנייה שרקדנו היינו יותר ויותר קרובות אליו. רציתי לרקוד איתו, שהוא יבין שאני נותנת לו הזדמנות איתי. היה לי עדיין מוזר לראות אותו רוקד, כי הוא לא נראה לי מהאנשים האלה.
עוד יותר מוזר היה לי שהוא כל הזמן הסתכל עליי, כי זה פשוט לא יכול להיות. למה שהוא יסתכל עליי כל כך הרבה? אולי רקדתי יותר מדי מוגזם לדעתו, אולי הוא חשב שאני נראית יפה היום, אולי גם לו היה מוזר לראות אותי רוקדת. טוב, אני לא יכולה לדעת מה עבר לו בראש באותו רגע.
בסופו של דבר לא יצא לי לרקוד איתו. הייתי קצת מאוכזבת.
עוד פעם ישבנו בכיתה, משחקים קלפים.
כבר קצת השתעממנו, לא היה מה לעשות. עברנו על כל המשחקים שהכרנו, ופשוט ישבנו משועממים.
הוא לקח את החפיסה, וטרף אותה. הוא הוציא מספר מסוים של קלפים מהחפיסה והושיט אותם אליי.
"תבחרי קלף," הוא אמר.
בחרתי, ולא הייתי בטוחה אם להראות אותו או לא.
"את יכולה להראות אם את רוצה," הוא אמר.
הראיתי.
הוא החזיר אותו אל החפיסה וטרף את הקלפים עוד פעם. הוא התחיל לספור אותם בערימות על השולחן, ובסופו של דבר גם מצא את הקלף שלי.
אף פעם לא הבנתי קסמים כאלה. לא יכולתי לחשוב על דרך לבצע קסמים עם קלפים. זה פשוט נוסחאות מתמטיות וזריזות ידיים. ידעתי רק קסם אחד עם קלפים, וגם הוא לא הצליח לי אף פעם.
הוא הראה לי עוד ועוד קסמים, וזה היה משעשע. עוד פעם נפלתי בקסמיו.
ניגשתי אל הדלת של כיתת הפיזיקה, מחכה לבנות שייצאו. הדלת הייתה פתוחה מעט והצצתי פנימה. אההה יש להם בוחן. הכיתה הייתה שקטה, מספר האנשים המצומצם שראיתי היו רכונים מעל ניירות על השולחן, מחשבים כל מיני דברים. הקרוב ביותר אליי היה הוא. הוא ישב בשולחן בדיוק ליד הדלת.
הוא הרים את מבטו והסתכל עליי. חיוך עלה על פניו.
"בוחן?" סימנתי לו בשפתיי.
הוא הינהן.
הרמתי שני אגודלים וחייכתי חיוך רחב.
הוא גיחך, שלח מבט לכיוון המורה, הרים את הדף שלו והראה לי את שני הצדדים שלו. שניהם היו ריקים.
פערתי את הפה שלי בהפתעה, ובו זמנית התפקעתי מצחוק. הוא הדהים אותי באדישות שלו כלפי הלימודים.
חיכיתי שם עד שהם סיימו, וכולם קמו להגיש את הדפים. הוא יצא ראשון, מחייך חיוך רחב מאוד.
"100?" שאלתי אותו בציניות.
"כן." הוא אמר, והלך.
כרגיל, משחקים בקלפים. אני יושבת לצידו, בשורט קצר.
היה לי קצת לא נוח, ורציתי לשחרר את הרגל ולתת לה ליפול הצידה, אבל רגלו הייתה שם, וזה יהיה מביך את אני אשעין את הרגל שלי על שלו. זזתי באי נוחות.
היה מצחיק באותו יום. אלון ויאן ישבו איתנו ויחד איתו שלושתם גרמו לי כמעט להיחנק מרוב צחוק.
לבסוף נכנעתי, והתחלתי לשחרר את הרגל באיטיות. היא הגיעה לרגל שלו ונשענה עליה. חיכיתי לתגובה שלו. התגובה לא הגיעה.
ופעם נוספת, הייתי מעט מופתעת מכך שהוא לא מגיב לזה. זה לא מפריע לו. או שהוא לא מרגיש את הרגל שלי. או שהוא אוהב את זה, מה שנראה לי מאוד לא סביר.
מאוחר יותר באותה שעה, הוא לקח לידו מספר קלפים, החזיק אותם ביד אחת מלמעלה ומלמטה, ועם שתי אצבעות של היד השנייה הזיז אותם קדימה ואחורה, וגרם להם להשמיע קולות משעשעים. זה היה די מצחיק. התפקענו מזה שעות.
באמצע שיעור ספרות הוא שיחק עם איזה קפיץ, ואז בטעות הוא הקפיץ אותו חזק מדי וזה עף ממנו והלאה. צחקתי בקול רם. הוא הסתובב והסתכל עליי, מחייך. הזכרתי לו את מה שהוא עשה עם הקלפים, והוא צחק.
ישבתי על השולחן של חברה שלי וסיפרתי לה על דוויד פיץ', ילד בלונדיני חתיך אחד, שהיה איתי ביסודי וראיתי אותו במקרה יום לפני זה באוטובוס.
"את לא מבינה עד כמה שהוא חתיך!" אמרתי לה.
"אני מכירה אותו הוא היה יוצא איתנו בכיתה ז'," היא אמרה. "הוא ממש חתיך!"
"חתיך עלללל!" צעקתי.
היא צחקה.
"אפשר לגמור רק כששומעים את השם שלו," אמרתי. "דוויד פיץ'."
היא צחקה עוד פעם.
"דוויד פיץ'," אמרתי. "דוויד פיץ', דוויד פיץ', דוויד פיץ'. דוויד פייייייייייייייץ'!!"
אני והיא התפקענו. ואז ראיתי אותו עומד מאחורי חברה שלי ומקשיב לנו. והייתה לו הבעה מוזרה על הפנים. לא שיעשוע, זה בטוח. לא ידעתי להגיד מה זאת ההבעה הזאת. קנאה? סקרנות? לא יודעת. הוא נראה כאילו כל מילה שאנחנו אומרות חשובה לו. אולי אני סתם מדמיינת. אולי אני מגזימה. ואולי לא.
"האוטובוס שלך," אמרתי לו.
הוא הרים את מבטו וראה את קו 47 נעצר ליד התחנה שבה עמדנו.
הוא חייך והתחיל ללכת לכיוונו.
"ביי," אמרתי לו.
הוא הסתובב ואמר, "ביי."
הוא עלה על האוטובוס אחרון, ולפניו עמדו עוד אנשים ששילמו עדיין לנהג.
הנהג סגר את הדלת והתחיל לנסוע. כשהאוטובוס חלף על פניי ראיתי אותו מסתכל עליי ומחייך.
"בואו, תסתדרו בשורה פה," אמרה המורה לספורט. "על הקו הלבן."
זה היה יום שני, שעתיים ספורט. על הבוקר. סיוט אמיתי. ועוד בחום הזה.
אבל זה היה מצחיק, בגלל שהיא סידרה אותנו עם הגב לבנים, שעשו חימום מאחורינו.
זה היה עוד יותר מצחיק כשאנחנו התחלנו את החימום שלנו, ואני, מגזימנית מטבעי, הפכתי את זה לנסיון להפריע לבנים בזמן השיעור שלהם. מדי פעם הסתובבתי לראות את התגובה שלהם. כעת הם היו על הרצפה, הרגליים מסוכלות באוויר, הידיים מאחורי הראש, והם עשו כפיפות בטן. ראיתי אותו מסתכל עליי וצוחק. הייתי מרוצה.
אני ונרדין הגענו לגשר העובר מעל הכביש, מתכוונות לעלות עליו ולעבור לתחנה שמעבר לכביש, התחנה שאליה מגיע האוטובוס שלי.
קו 47 עמד ליד התחנה ואנשים עלו עליו. ראיתי מרחוק אותו רץ.
הוא הגיע אל האוטובוס בדיוק כשהנהג סגר את הדלת ונסע, ולא עצר אפילו כשהוא דפק על הדלת.
"איזה מעצבן!" אמרה נרדין. "מה היה לו כואב לחכות שנייה?"
"אשכרה," אמרתי. "חתיכת בנזונה. שונאת נהגים כאלה."
נכנסתי לכיתה שבה אני לומדת אנגלית. ג'ולי לא הגיע היום, וכבר החלטתי שבימים כאלה אני אשב לידו, כי זה משעמם לשבת לבד. זרקתי את התיק שלי ליד הכיסא והתיישבתי לידו. דיברנו במשך כמעט עשר דקות לפני שהמורה הגיעה.
שמתי לב שהקול שלו מאוד שקט. אבל לא באותו כמו הילדים השבירים האלה בכיתה שלי, החנונים הדקיקים האלה שמדברים בשקט, כמעט בלחישה, ולא כמו הילדה הזאת שחושבת שלדבר בשקט יעשה אותה חמודה. הוא פשוט דיבר בשקט. בן אדם שלוו. ללא דאגות בחיים. שמחייך בלי הפסקה.
הסתכלתי על הפנים שלו בזמן שהוא התרכז. הוא כיווץ את הפה שלו, והגומות המוכרות הופיעו גם פה. כנראה שהגומות מופיעות בכל מצב. אני אוהבת את זה.
ניגשנו אל המדרגה, ובאותו רגע נכנסו הבנים לאולם. הסתכלתי עליהם בזמן שהן הסתדרו גם הם ליד המדרגה ולא הבנתי מה הולך פה.
"מה, אין להם מורה?" אמרתי.
"20 פעמים לעלות ולרדת, קדימה," אמרה המורה לספורט. ראיתי את כל הבנים מתחילים מיד לעשות את זה, וביניהם גם הוא.
באנחה התחלתי גם אני.
"אחד," ספרתי. "שתיים, שלוש, חמש, תשע, חמש-עשרה, עשרים. סיימתי."
הבנות צחקו, והמורה לא שמה לב.
הסתכלתי על הבנים שעשו הכול עד הסוף והשקיעו בכל דבר את כל המאמצים שלהם וגיחכתי מעט.
"10 שכיבות סמיכה על המדרגה," אמרה המורה.
הסתכלתי בהפתעה קלה כששני בנים נפרדו מהשורה ונעמדו על ידיהם וקצות רגליהם על הרצפה. ילד אחד שכיף לרדת עליו, והוא.
"מה הם חושבים לעצמם?" אמרתי בגיחוך. "בא להם להרשים אותנו או משהו?"
לא התחלתי אפילו לעשות את שכיבות הסמיכה, ורק הסתכלתי עליו מוריד את עצמו על ידיו, כך שהחזה שלו כמעט ונגע ברצפה.
אף פעם לא עשיתי הרבה בשיעור ספורט, כי לא היה לי כוח לכלום. לכן לא התלהבתי בכלל כשהיא הציעה לנו לשחק במשחק אחד.
היא חילקה אותנו לשתי קבוצות, במקרה אני בקבוצה שלו. הקטע של המשחק הוא כזה: לכל קבוצה יש 6 קונוסים בקצה החלק שלהם של המגרש. אנשים מהקבוצה צריכים לנסות לעבור לשטח של הקונוסים של הקבוצה השנייה בלי שייתפסו אותם, לקחת קונוס ולהביא אותו חזרה לשטח שלהם, גם בלי להיתפס. אם תופסים אותך אתה יושב במקום ומחכה עד שמצילים אותך, על ידי נגיעה. לא ציפיתי שזה יהיה כיף. כנראה שזה יותר כיף לשחק עם הבנים.
הוא היה מאוד פעיל. הוא רץ לפה ולשם, תפס אנשים, הביא קונוסים. ומה שהכי אהבתי - הציל אנשים. ברגע שהוא ראה שמישהו נתפס מהקבוצה שלנו, הוא רץ להציל אותו. פעם זה כלל אותי גם. ניסיתי גם אני להציל אותו פעם אחת, אבל כמעט נתפסתי, אז לא הצלחתי.
אחרי המשחק, שבו אנחנו ניצחנו, כמובן, אני והבנות המטרנו עליו מחמאות. הזכרנו הרבה את המילה "נסיך". הוא פשוט חייך ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
עוד פעם ג'ולי לא הגיעה לשיעור אנגלית, ואני נותרתי לבד איתו. המורה החליטה לצרף אותנו לשתי כיתות שראו סרט. סרט די מפגר.
התיישבתי ליד חברה שלי, הוא בא בעקבותיי.
"בוא, תשב פה," אמרתי לו, מצביעה על המושב הריק לידי.
הוא התיישב.
צחקנו הרבה.
הגענו אל הכיתה שבה אנחנו לומדים את השיעור הדפוק הזה של התיאוריה. לא היה שם אף אחד חוץ מאיתנו, והמורה היה עסוק בינתיים עם ילדים אחרים, ולא שם לב אלינו. התיישבנו על המדרגות שמחוץ לכיתה.
חייכתי אליו.
"הלוואי שהוא יהיה תקוע שם כל השעה, אין לי כוח אליו," אמרתי.
"הוא באמת ילמד רק שני תלמידים?" הוא שאל.
"כן," אמרתי. "פעם שעברה היינו רק אני ומישל והוא לימד."
הוא נאנח בכבדות והעביר יד על פניו.
"נקווה שזה ייקח לו הרבה זמן," הוא אמר, מצביע לעבר החדר שבו היה המורה.
לאחר כמה דקות שישבנו שם ודיברנו, הוא יצא, כל הילדים שהיו שם הלכו, ואז הוא שם לב אלינו.
"אתם רוצים לראות מה יש לנו פה?" הוא אמר, כאילו שהוא חושב שזה באמת מעניין אותנו.
"כן," אמרנו, מבינים שזה יבזבז את כל השיעור, כי הוא חופר ברמות.
הוא גם מורה של מגמת חשמל, אז בחדר הזה יש את כל מה שהם עושים במגמה. הוא הראה לנו משהו שתלמידים בנו, כמו חניון, אבל בקטן. הוא הראה שכשנכנסת מכונית מסומנת נדלקים האורות, ובמסך זה מראה שיש מקום אחד פחות בחניון. הקטע המצחיק היה כשהוא ניסה להעביר את המכונית, וכולנו היינו בשקט והסתכלנו על החניון בריכוז, מחכים לראות מה יקרה. ולפתע נדלקו האורות ב"קליק" מאוד חזק, שהבהיל גם אותי וגם אותו. התחלתי לצחוק. אחרי זה היו עוד קליקים כאלה, שהבהילו אותי, אבל אותו לא. היה לי קצת מוזר לראות אותו נבהל בפעם הראשונה. אתם מכירים כשיש דברים שאתם לא יכולים לדמיין שאנשים אחרים עושים? למשל, תנסו לדמיין שלמורה שלכם יש ילדים. די מוזר.
הוא הראה לנו גם משחק במחשב, שזה כמו הדמייה של טיסנים. הוא שיחק בזה קצת, וכל הזמן ריסק את הטיסן. זה היה די מצחיק.
התיישבתי באוטובס ליד החלון, קרינה התיישבה מולי ולינוי לצידי. הסתכלתי בחלון בזמן שהאוטובוס התחיל לנסוע לאט.
הוא עמד בתחנה וחייך אליי.
עמדתי על יד שפת הבריכה, מחזיקה את הפלאפון של לינוי ומתכוננת לצלם את ג'ולי וקרינה בזמן שהן קופצות. הייתי בחלק עליון של בגד ים, ושורט קצר. קיללתי בשקט את המחזור שלי שהחליט להתחיל יום לפני מסיבת הסיום השכבתית, שהייתה בבריכה, ויומיים לפני מסיבת הסיום הכיתית, שהייתה גם היא בבריכה.
עכשיו היינו בבריכה לכבוד מסיבת הסיום הכיתית שלנו, וזה היה די נחמד שהבריכה הייתה רק שלנו. הייתי יותר שמחה אילו יכולתי להיכנס לבריכה.
מזווית עיניי ראיתי אותו מוריד חולצה. הפניתי אליו את מבטי, והשתדלתי לא לתת ללסת שלי ליפול לרצפה. הגוף שלו היה פשוט מושלם. הוא היה רזה, מותניים דקות. כתפיים רחבות ושריריות, עור שחום. לא היה לו גרם אחד מיותר.
"ג'ולי!" לחשתי לה. "ממתי לו יש גוף כזה?!"
ג'ולי הפנתה את מבטה לכיוונו שלו, והחזירה אותו אליי, הפה שלה פעור. "הוא הורס את הבריאות!"
הוא הלך לכיוון זרם המים שהמציל הכריח אותנו לעבור דרכו לפני שנכנסים לבריכה. נוטף מים וסקסיות, הוא עבר על פנינו וקפץ לבריכה.
"ראית איך הוא הולך?" אמרה לי ג'ולי.
כן, בהחלט ראיתי. SWAG אמיתי.
לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הוא באמת הורס את הבריאות, כמו שג'ולי אמרה.
מאוחר יותר ישבתי עם לינוי על כיסא ליד הבריכה, אוכלות דובדבנים, מסתכלות על הבנים משחקים ומדברות עם קרינה וג'ולי שהיו במים.
"___, ממתי יש לך קוביות?" שאלה לינוי.
כמעט הבאתי לה כאפת שטות, חחח. לא היו לו קוביות, פשוט היה לו גוף יפה מאוד.
"אין לי," הוא אמר לה.
"אבל יש לך גוף!" אמרתי לו. הוא נראה מעט אבוד. הוא התחיל לצאת מהבריכה, בשביל להביא את הכדור שלהם.
לינוי החליטה לעקוץ. "גם לך יש גוף, אנה, את יודעת - ידיים, רגליים..."
"אז מה?" הוא ענה לי.
"היא אומרת לך שאתה חתיך!" אמרה ג'ולי. אני חושבת שככה הוא יותר הבין.
הוא לא ענה על זה, התעלם, והמשיך לשחק בכדור. אני חושבת שקצת הבכנו אותו.
לא הייתי מרוצה. לא ככה רציתי להחמיא לו על הגוף שלו. רציתי להחמיא לו באופן כזה שהוא יבין שאני אוהבת את איך שהוא נראה.
הסתכלתי על הגב שלו מתרחק. הוא הלך? הוא הלך הבייתה? או שלא? לא הייתי בטוחה.
"הוא הלך הבייתה?" שאלתי את אלון.
"כן, כנראה," הוא אמר.
"אבל הוא לא אמר ביי!" אמרתי. "אנחנו לא נראה אותו יותר!"
"את לא," הוא אמר. "לנו יש עוד מגן ובגרות בפיזיקה בחופש."
הבנתי שהוא צודק.
"נו, אז מה?" אמרתי. "בגלל זה לא צריך להגיד לי ביי?"
"טוב אז אני אתקשר אליו," אמר אלון והוציא את הפלאפון שלו.
"מה? לא!" מה הוא עושה?! "לא צריך להתקשר אליו שיבוא חזרה רק בשבילי!"
"אבל הוא רק הלך," אמר אלון. "ייקח לו חצי דקה לחזור לפה."
"אין לו פלאפון בכלל!"
"למישהו יש את הפלאפון שלו?" שאל אלון, מסתובב אל הבנים האחרים של הכיתה.
לאף אחד לא היה את המספר שלו.
הייתי מאוכזבת. מה, ככה זה נגמר? רציתי להביא לו חיבוק, להגיד לו שהוא נסיך, לאחל לו בהצלחה בבית הספר החדש שלו בשנה הבאה. נאלצתי להשלים עם זה שאני לא אראה אותו יותר, וככה זה נגמר.
עלה במוחי רעיון. אולי אני גם אסע בציבורי? הרי ההסעות יהיו רק עוד שעה ורבע, אין לי כוח לחכות פה. החלטתי באותו רגע ללכת.
כל הדרך לתחנה התפללתי שהוא עדיין שם. הלוואי שהוא עדיין שם. הלוואי שהוא עדיין שם. הלוואי שהוא עוד לא הלך. הלוואי שהאוטובוס שלו עדיין לא הגיע. הלוואי.
ראיתי את התחנה מרחוק, אבל לא ראיתי אותו. נכנסתי ללחץ קטן. היו שם קצת יותר מעשר ילדים. אה, לא, תודה לאל. הנה הוא. עומד שם ומחייך אליי. נעמדתי לידו. דיברנו על דברים שוליים, על ציונים בתעודה וכאלה.
הבנתי שבעוד מספר דקות אני אפרד ממנו לתמיד. אני לא אראה אותו יותר בחיים.
כבר תיכננתי בראש שלי איך זה יקרה. איך תהיה הפרידה.
ראיתי מרחוק אוטובוס של דן, וקיוויתי שזה לא האוטובוס שלי. רק לא 24, בבקשה. אבל זה כן היה.
"זה 24?" שאלתי, ומייד אחר כך עניתי לעצמי, "כן."
הסתובבתי אליו. חייכתי ואמרתי, "טוב, אני לא אראה אותך יותר, אז..."
הושטתי את ידיי כאילו אני מתכוונת להביא לו חיבוק, והוא ישר הבין. בלי להסס, הוא חיבק אותי.
הידיים שלו עטפו בעדינות את כתפיי, והצמידו אותי אל גופו. עוד משהו שלא ציפיתי ממנו.
זה היה חיבוק מושלם פשוט.
זה הרגיש לי כמו כמה דקות שלמות, אבל זה היה בסך הכול כמה שניות, ואז שיחררתי אותו, אמרתי "ביי," מהוסס, הסתובבתי, והלכתי לאוטובוס.
וכך זה נגמר.
לתמיד.
כינוי:
The One & Only
בבלוג זה
בכל הבלוגים
