לא יודעת למה, אולי בגלל הבגרות בספרות - היה באלי ממש לכתוב שיר.

ואין שיר שיתאר את מצבי יותר טוב מהשיר הזה.. אז נקווה שיצא כנה ולא פלצני מדי או משהו ...

בוקר יפה אחד, סתם משום מקום,

החלטתי לקטוף לי פרחים.

לא ידעתי אילו פרחים אבחר

 לא היה שום רעיון בראשי.

שדה ירוק, שמש זהובה וסלסלה גדולה ביד

אני יוצאת לקטוף לי פרחים

מתגלה לעיני שטיח מרהיב וצבעוני,

פרחים בכל מיני גדלים וצורות

קטנים, גדולים, אדומים, צהובים

עיניי נפקחות לרווחה

הריחות משכרים ומסחררים את ראשי

חלקם מזמינים אותי לקטוף אותם מיד,

הם כל כך יפים.

חלק אחר נראה קצת עקום בהתחלה, אבל במבט שני -

הם פשוט קצת שונים.

היה איזה פרח אחד שלא הצלחתי לקטוף ,

כנראה נאחז חזק באדמה.

כשצעדתי בשביל, הסלסלה גדושת הפרחים עשתה לי טוב בלב

הסתכלתי עליהם, הם החזירו מבט.

וכשחייכתי אליהם, אני די בטוחה שהם חייכו בחזרה.

כשנכנסתי בדלת, אמא כבר עמדה במפתן.

"את לא יכולה להכניס הנה אותם"

היא אמרה והצביעה על האגרטל שניצב במרכז השולחן

הוא היה לבן ומאוד צר, לא היה בו מקום לכולם.

הסתכלתי בעצבות בפרחיי היפים,

"אבל אני אוהבת את כולם "

"הכתום הגיע מרחוק, מיבשת אחרת

הצהוב מזכיר לי את הילדות , געגוע למשהו ישן

הלבן טהור ושברירי. מצאתי אותו עם חרק עקשן

האדום משך את עיני כבר בהתחלה, לא יכולתי להתעלם מצבעו הבוהק

הסגול הוא היחיד שנשאר ועמד איתן , הוא אף לרגע לא חשב על להצטמק

והפרח הכחול, גם כשכמעט כל הפרחים נפלו מהסל- נאחז חזק והיה מוכן להשאר לבד"

 אמי התבוננה ארוכות באגרטל ואמרה

"את יכולה לנסות להכניס את כולם לתוכו.

אבל גם אם תרצי

וגם אם לא,

בפנים ישאר רק פרח

אחד."