אני מתגעגעת לקול הנמוך באופן מטריד שלך, לגובה העצום שלך שהכריח אותי לחבק אותך במתניים למרות שאני לא אוהבת,

לחוכמת חיים המטורפת שלך, לזה שידעת תמיד איך לצאת מכל מצב, לזה שפשוט ראיתי שאתה מת עליי ורק רוצה לפגוש אותי אבל יודע שאתה לא יכול,

לזה שלא היה אכפת לי לבכות לידך ולא לא היה אכפת להראות שבאמת כואב לך.

אני גם מתגעגעת לזה שכולם ידעו שמשהו קורה בינינו אבל אנחנו כנראה הכחשנו, לזה שידענו שזה לא יכול לקרות אבל משום מה זה לא עצר בעדנו,

אני מתגעגעת ליום ההוא שהתקשרת לי וגילית הכול ואני כמעט בכיתי מרוב אושר, לזה שאמרתי לך שאני לא בבית גם בגלל שלא היית בבית וגם בגלל שנורא פחדתי שיקרה משהו אמיתי פתאום.

אני מתגעגעת אלייך נורא כי אתה היית הבן אדם הראשון לפנות אליו כשקשה, ועכשיו קשה לי.

ואתה כבר לא איתי, וזה לא באשמתי ...