אני לא מצליחה להבין, אולי אני פה הלא בסדר.

כל כך השתנתם כולכם, אתם כבר לא ילדים. וזה בסדר אני מבינה את זה, אבל... אני קצת מתגעגעת לאיך שהייתם פעם.

אני קצת מתגעגעת לתמימות שלכם, ולאיך שהייתם ילדים טובים שפוחדים לפגוע במישהו או משהו.

והיום, זה קורה על ימין ועל שמאל - כי זה חלק מההתבגרות וחלק מאיזו חוויה שאתם מפחידם לפספס.

הכל נהיה זול ולעוס, אבל אתם נהנים מזה. אתם נהנים מלהיות הדבר הכי דומה למה שתמיד נשבעתם שלא תהיו.

ורק אני נשארתי עם ההבטחה הזאת, עם הברית שכרתנו בינינו שלא נהפוך להיות ככה. אבל אני לבד...

לפעמים אני מנסה להזכיר לכם, "אתם זוכרים איך אמרנו? איך נשבענו שאנחנו נהיה שונים מכל השאר? "

אבל אתם רק צוחקים לי בפרצוף ואומרים "נו אז תנסי קצת... מה כבר יקרה? תשתחררי!"

תשחררי אתם אומרים לי.

ואתה, זוכר איך הבטחת לי שזה לא משנה? שהגיל שלי לא יעשה שום הבדל? שהאופי השמרני שלי לא יפעיל שום לחץ?

אבל זה קורה .

ידעתי שזה יבוא, רק חיכיתי לרגע הזה של  "אמרתי לך ".

אתה צריך לדעת כבר ולהכיר אותי שאני לא מאלה שמתמסרות בקלות, ואני לא מאלה שישר חושפות כל פיסת עור בגופן.

אמרת שזה לא מפריע לך, אבל זה כן.

אתה מצפה ליותר, אתה רוצה יותר... ואני לא יכולה ולא מסוגלת לתת לך יותר, כי אני יודעת שאם אתן אני אתפרק ואשבר.

זה לא הזמן וזו לא התקופה שדברים כאלה עם כל כך הרבה משמעות יקרו.

אני לא יכולה לעשות את זה.. אני לא מסוגלת לעשות את זה.