17 שנים של אמונה הלכו והתפוגגו הערב לכדי מערבולת אבק רגשית קטנה, בת כמה שניות. 

17 שנה, מאז שראיתי את הילדה הזאת. במסדרון של כיתות א'. 

שהרגשתי חנוק, חסר אונים, ערום ומשותק. 

ואני הייתי ילד גדול, כיתה ד' כבר. אבל היא.. מעולם לא ראיתי משהו דומה לה. 

העיניים הירוקות-כחולות ננעצו בי כמו חיצים, שלא הצלחתי להשתחרר מהם שנים. 

בפנימייה, בצבא, בחיים. איתנה. 

שם שלא העזתי לומר בקול מעולם. 

האהבה של חיי, שלא ידעתי לממש. 

הערב היה סוג מפגש משפחתי בישוב שנולדתי בו. 

אחרי שזה נגמר עברתי ליד בית הספר הישן. שלנו.

עצרתי, נכנסתי. לא יכולתי להאמין כמה הכל נראה קטן.

החצר פתאום נראתה לי קטנה, הבניין הראשי, בית הספר היה נראה מינאטורי.

הלכתי לבניין כיתות א'. הכל היה אותו דבר.

המחזה של גבר גבוה עם מפתחות של וולבו עומד בחושך וכמעט דומע היה נראה לי מטריד.

אבל החלון הזה.. דרך החלון הזה זרקתי מכתב אנונימי. לה. לפני 17 שנה. 

הייתי מחליף את הוולבו במבט אחד נוסף בעיניים האלה. 

חזרתי הביתה, התיישבתי מול המחשב, וידעתי שזה מיותר. 

שנים חיפשתי אותה באינטרנט וידעתי שלא אמצא כלום. 

אבל חיפשתי. 

היא התחתנה עם הילד הכי מטומטם שהיה בכיתה שלי.

והשיער צמר ליפה שהיה לו אז, עבר לשני הילדים שלהם. 

ולפי סרטון היוטיוב הבודד בערוץ שלו, הוא לא התבגר בשיט. 

והיא?

היא לא נשארה כמו בחלומות שלי.. ילדה אמריקאית קטנה ומהממת עם ניצוצות בעיניים. 

היא נראית שונַה. שונה בדרך שאי אפשר לבטא. 

הם חזרו בתשובה. חב"דניקים שגרים באיזה צלע הר..

ופתאום הרגשתי את זה. סוג של ריקנות פנימית איומה ומרה. 

לכמה שניות הגשתי כמו סחרחורת, כמו רוח פרצים בבית נטוש. 

ואני החזק, המופנם, הוואנבי אטום.. פשוט נסדקתי.

לא בכיתי עליה - בכיתי עליי.

על האדם שהייתי יכול לצמוח אם הייתי איתה.

על הכאב שהיה נמנע ממני אם זה היה אני.

כל מה שעברתי בחיי, כל מי שהייתי, כל מה שאני. 

אולי לא הייתי מרגיש כישלון מגיל ההתבגרות.

אולי לא הייתי מתחיל לחתוך את עצמי, והייתי נראה כמו בן אדם. 

אולי הייתי מצליח לפתח ביטחון עצמי.

אולי הילדים האלו היו דומים לי. 

אולי הייתי חי.

אולי.

אולי הלילה, כשיגמרו לי הדם והדמעות, אוכל להתחיל לחיות.