כמו צינור. 

כן אני קם בבוקר שוטף כלים שותה קפה גרוע ומאחר לעבודה. 

כן אני חוזר הביתה ועושה כביסה. 

כן אני זז. 

אבל אין מטרה בפעולות שלי. אין חיוך בקצה המנהרה. 

אין לי בשביל מה לחייך. 

אבל בכל זאת, כשאני מסתכל לקצה האקדח אני תמיד מחליט שעוד לא.

וכשאני מוריד אותו אני תוהה נו ומה עכשיו?

הכל חפצים סביבי. שמחכים לתורם להיזרק. 

ואני החפץ האחרון. 

בטיסה האחרונה חשבתי מה יקרה עם המטוס יתחיל לצלול. כרגע. 

וחשבתי, אוקיי. שמחתי ושימחתי. עכשיו די. 

לא מוכרחים לחיות כל הזמן. אנשים אנונימים מתים ונשכחים. 

כשאנשים נאהבים מתים, אוהביהם זוכרים אותם. 

אבל זה שורד רק דור אחד. כי כשאוהביהם מתים, זכרם של הראשונים נשכח. 

וככה העולם מתנהל. מי שנאהב עושה ילדים. מי שלא, מת ונשכח. 

אפילו זריקת האחריות הזו לא עושה אותי שמח. 

הנה אני לא חייב לחסוך כל שקל. כי לא יהיה בית משפחה ילדים. סיבות לחסוך. 

אני חופשי להתפרע עם הכסף שלי. אין אחריות. רק תאוות. 

נו?!

התאווה שלי כרגע מצביעה על שניצל תירס. 

שבוהה בי חזרה כאומר, כוס אמק איזה חיים יש לי. 

Fuck Off.