בטח זו הוודקה שגורמת לי להרגיש.

כאילו גבהתי מעל האנשים. 

לא בצורה הפיזית. אלא כאילו נטשתי את גופי, ריחפתי קצת מעל הביניינים, והתחלתי לראות דברים אחרת.

להבין שהחיים לא תמיד יאפשרו לאדם לחיות כמו שהוא רוצה. 

להבין שמחנכים את כולם שהדבר הכי חשוב בחיים זו אהבה, אבל לא כולם מוצאים אותה. 

להבין שאנשים מתפשרים. 

האכזבה בלתי נראית. אך יש לה משקל פיזי. 

היא יושבת להרבה אנשים על הכתפיים ומכפיפה אותם לרצונה.

ובעיניי רוחי, אני מרגיש את האנשים סביבי.

את עול חייהם, את הפשרות ואת התבוסתנות שחילחלה לתודעתם.

שזהו. הם חיים בצורה מסויימת, וכל עיניין הכסף והחוקים ודרך העולם לא יתנו להם ללבלב לעולם.

הם יעבירו כמה עשרות שנים נכפפים עוד ועוד, עד שיפלו. ואחרים ישימו איזה אבן במקום-נופלם וימשיכו להיכפף בעצמם.

אך אני, שבוחר למות בעודי בחיי, יכול לשבור כל חוק וכלל של אנשי החיים.

אני בוחר, זה מה שהופך אותי לאני עצמי.

אני בוחר להזדקף ולהתמתח, לעצור את מירוץ העמל והזמן. לעצור את סיבוב העולם.

להרים ראש לעננים הבוהקים של אחרי-גשם, להתפעם מבהירותם. 

לנסות להבין את גודלם העצום, להסתכל רחוק ולהבין את מכלולם ודרך תזוזתם. 

לנשום. להתנשם.

להבין שבעולם מתוקן הייתי יכול להיות רופא או גנן, מורה או שף. 

יציר העולם שבוחר להיטיב עם שאר הבריות. לחמול עליהם ולאהוב אותם. 

אך בעולם המושחת והפגום שהרסו קודמיי, אני נאלץ למלא תפקיד נבזי רק בשביל כסף.

כסף שאומנם מאפשר לי לעזור לאחרים בזמני הפנוי, אך גוזל ממני את קיומי אני. 

ובעודי למעלה, מעל הביניינים, אני מרגיש את הטוב שגוסס לא רק אצלי.

אלא אצל שאר בני האדם. 

אנשים שנולדים לטוב, לעולם נפלא, אך קודמיהם מיד טחים את עיניהם. 

ואין לאנשים החדשים את תשומת הלב, להרגיש את כל הטוב שצומח סביבם. 

וחוזר חלילה. 

זכותי להרים ידיים. זכותי להיכנע בזמני החופשי. 

זמני החופשי, מושג הולך ונעלם.