החלון על צירו החלוד חבט בקיר החדר, ורוח מקפיאה עצמות חדרה פנימה מצננת את כפות הרגליים שצצו אל מתחת לשמיכה העבה בליל קר זה. רגלים אלה יציבים על הסדין החדש, כרגלי מת בארון קבורתו. ולצד הגופה מתפתלת בחלום הבלהות שלה אישה צנומה וחיוורת, שפתים כחולות לה וגופה צפון בתוך עצמה כרכיכה המשוועת לקונכיה.
הווילון שכיסה את החלון התנופף לכל עבר וקולות הרוח השורקת עיטרו כל חלקיק אוויר שנכנס אל החדר הקט. בחבטה אדירה נטרק החלון עד הפעם הבאה שייפתח.
שעת בוקר מוקדמת היא זו, ואפילו מחלק העיתונים טרם בא להניח את ידיעות היום על מפתן הבית. אך צלצול פעמון המבשר על בוא אורח הטריד את מנוחת הלנים. ואין קם ואין עונה. גופה ולצידה אישה צנומה ישנים כל אחד את חלומם.
והצלצול גובר כצפירה רמה ישרה, חותכת בבשר כקור הרוח מסמרת השיער שחודרת פנימה אל העצמות, מקפיאה כל חלקה טובה של תא שעוד חי. לא יכולה לשאת את מחשבותיה ואת הקור המקפיא התיישרה על מיטתה רות, וזיעה קרה נוטפת על לחייה, צונחת על כותנת השינה הלבנה שלה, ושדיה זקורים מקור.
"מצלצלים". אמר בעלה, הלם באגנה במרפקו, ורק רגליו שנטו לצידם העידו כי הוא סב לשכב על צידו. "מה השעה?"
"איני יודעת" לחשה בצרידות, מנגבת את קורי השינה שחסמו את עיניה מראות. על שעון הקוקייה הדומם הורו המחוגים על השעה חמש וחצי. "מוקדם". החלום שממנו ניעורה לאחר ליל כלולותיה רק בישר לה שאף פעם לא מוקדם מדי. גם לא בשביל המוות.
ושוב אותו צלצול נשמע. ושוב אותה צפירה. החלון נפתח כדי להודיע שהרכבת חולפת עתה תחת חלונם. הצלצול וקול שריקת הקטר נמהלו זה בזה, ועשן שחור מילא את החדר הקטן, החשוך. בו הצטופפו מאות אנשים, נשים וילדים. הריח בלתי נסבל, וצעקות הבכי של האימהות שזרים קורעים את פיות הטף המת משדיהן, מעוררות אימה בליבה של הנערה הצעירה שנשענה אל הסדק הצר שמצאה בין קרשי העץ הישנים שהיוו את קיר הקרון. והרכבת נוסעת, וחיים ומתים מיטלטלים בפנים שעות וימים. והנפש מתחננת לשקט מן הייסורים המכאיבים כחבלי לידה. עתה עם שריקת הקטר וטלטול הרכבת, הרגישה הנערה את משקולת ידיו הכבדות של הגבר הזקן שרכן מעליה, וניסה לקרוע אותה מן החלון ולהפרידה מן האוויר שבא אל גופה. היא ידעה כי היא נלחמת על חייה, הסתכלה אל עיניו שרקדו בחורי גולגולתו, סטרה לו באחת עד כי אלה הסתובבו בחוריהן ללא קצב קבוע, ולאחר ויכוח קצר נפל על הרצפה פרקדן כאחת הגוויות.
בלימת הרכבת הפתאומית הסיטה את הקרון ממסלולו, וכולם נתערבבו באוויר הדחוס במילא. גופות עפו על חיים, וחיים נמחצו תחת כובד משקלם. ועל נערה צעירה זו מונח פגר של תינוק בן יומו. ועיניו פקוחות, ופיו בוכה. צפירת הרכבת עלתה וגאתה והיה קשה לשומעה. והיא סתמה את אוזניה, מיאנה להקשיב, והיא לא ידעה מנוח. זה טלטל אותה בעוצמה, עד שחלון החדר נפתח בייסורים וחבט בקיר בעוצמה. זכוכיות עפו לכל עבר, ופגעו באצבעות הרגליים היחידות שצצו אל מתחת לשמיכה.
רות קמה לשמע הצלצולים שבקעו מדלת הבית. בבעתה היא קמה וזיעה קרה נוטפת על לחייה צונחות אל כותנת הלילה הלבנה שלה, הספוגה זיעה וטינופת. היה זה לילה לאחר נישואיה לאדם השוכב לצידה כמת.
"קומי". הורה לה. "עוד מצלצלים בדלת".
רות הביטה בשעון הקוקייה הדומם שניצב על הקיר למולה. מחוגו הגדול נקרע ממנו, ושבר זכוכית ננעץ על הספרה שש, עליה הורה המחוג הקטן. היא קמה ממיטתה כשדם זולג מזרועה העדינה, וניגשה אל השידה שבפתח החדר. מתוכה הוציאה חלוק לבן, עטתה על גופה והתכוננה לצאת מן החדר לברר אודות האורח הבלתי-קרוא שמצלצל בלא הפסק בפעמון הבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
