אין לי מטרות, אבל יש לי תקווה

נתחיל בזה שיש לי תקווה.

אני מקווה שיום אחד אני אסתכל במראה ואדע שהגעתי גבוה, שהגעתי למקום שאני גאה להיות בו

אני מקווה שאני לא ארגיש לבד יותר 

אני מקווה לאהוב את הגוף שלי מספיק בשביל להפעיל אותו, להזין אותו ולטפח אותו

אני מקווה יום אחד להפסיק להתפלסף ככה 
בעצם לא.

אני מקווה למצוא את עצמי מתישהו..

אני מקווה שאקום יום אחד ואצפה ליום שיהיה לי 

שאהיה כזאת שמחה ומאושרת לראות שהנה הגיע יום חדש לגמרי לפני

עם אנשים אהובים, דברים אהובים לעשות 

ואני אהובה. 

אני מקווה להפסיק להיות כזאת מרושעת לפעמים וצינית ופוגעת בכוונה

אני מקווה גם להפסיק להיות חסרת ביטחון ופסיבית שכזאת, אני מסוגלת ליותר

אני מקווה למצוא את עצמי מתישהו, לקום בבוקר ולדעת שאני שלמה, שאני במקום שטוב לי עם עצמי ואני אוהבת את עצמי בדיוק איך שאני מבפנים

אולי זה יהיה איפשהו ברחבי הודו, אולי באירופה באמריקה באוסטרליה בגרמניה בצרפת

אולי כאן אפילו

ולא רוצה להפסיק לנתח דברים ולנתח את עצמי. הגעתי למסקנה שזה חלק שאני אוהבת אצלי, השאיפה לאני אחרת והבדיקה העצמית הזאת של מה בחיים שלי לא טוב שגורם לי להיות עצובה וקטנה.

עצובה קטנה וריקה . כאילו שאני סתם עוד אדם קטנטן בעולם שילך לפי מה שאחרים יכתיבו לו וזהו, שלא ייצור, שלא יחלום, שלא יתבלט באישיותו

שלא יחיה ויהיה, פשוט ימשיך לנשום.

יש רגעים שאני מרגישה כאילו אני לא נמצאת, אני כן פיזית ואני רואה כל מה שקורה.. אבל אני קטנה ו..

אני לא יודעת מה המילה שאני מחפשת..

פשוט לא מי שאני יודעת שאני באמת.. מי שאני באמת ראויה ויכולה להיות

נוכחת אבל לא נוכחת

זומבי. חח ממש כמו זומבי..