"חיבוק הוא דבר בריא. זה עוזר למערכת החיסון של הגוף להתגונן בפני מחלות, שומר על בריאות נפשית, מפיג דכאונות, מוריד מתח, משרה שינה, גורם לחוש נאהבים, רצויים, צעירים יותר.
אין לו תופעות לוואי והוא לא פחות ולא יותא מאשר תרופת פלא"
אני אדם מחבק.
אני אוהבת אנשים.
לא בדביליות - לא כל אחד,
אבל מתחברת בקלות.
כשאני פוגשת אדם חדש
אני תמיד מחייכת וזורקת חיצים של התענינות.
אם יש תגובה - תוך כמה דקות אנחנו כבר מחליפים חוויות על הצבא / ילדים / ועד הבית
אבל
אם החץ הראשון לא זוכה לתגובה
אני מייד מתקפלת
ומחייכת בעמימות
ונעלמת.
בבית שלי , כילדה, אהבו מאוד
אבל לא חיבקו הרבה ולא נישקו בלי שום סיבה
תמיד ידעתי שאוהבים אותי
אבל זה לא התבטא בחיבוקים בלי סוף
אני מדברת על גילאים שאני זוכרת כי אני בטוחה שחיבקו ונישקו בגיל צעיר
כאילו זה טבעי יותר לנשק תינוק, פעוט,
אבל לא ילדה בת שש שבע או שש עשרה.
במקום העבודה הקודם שלי - לא הבנתי
היינו חברות טובות
אבל כמה מהבנות
היו מתנשקות כל בוקר שהיו נפגשות - כל יום כמובן
ובכל יום לפני שהלכו הביתה.
אני תמיד השקפתי על זה כעל טקס מוזר.
אותן נישקתי וחיבקתי בימי הולדת
בבשורות טובות וחיבוקי עידוד בימים פחות נחמדים.
במשפחתי המורחבת
כשנוספו נשותיהן של אחיי
פתאום הכרנו תרבות נשיקות חדשה,
ומשום מה נדבקנו בה קצת כולנו.
הורי מחבקים ומנשקים הרבה יותר מאז,
לפעמים זה נראה מוזר וקצת מאולץ
אבל כאילו שלאט לאט נעשה שגרתי.
פעם, אפילו כשאחי היה נוסע לחו"ל לפרק זמו
הפרידה היתה במין חיבוק קטנטן ונבוך
ואמא עם שתי נשיקות בלחיים
קצרות וענייניות
כאילו נבוכה.
את ילדי
אני מנשקת בכל יום כמעט
ותמיד מחבקת
אפילו שהבנות גדולות ופעמים הן מסתכלות עלי במבט מוזר
של
"כאילו מה?"
"הנה אמא החליטה להתעלק שוב" (מלשון עלוקה כמובן...)
והבן שלי...
...הוא המתמסר,
הוא בן 9.5 ומוכן להתחבק ולהתנשק בכל הזדמנות -
אבל רק בבית
ואני כמובן לא מביכה אותו מחוץ לבית
הרי אני מקבל
ים של נשיקות וחיבוקים
בלי לבקש
כל יום
...אבל רק בבית .
כמה מעט צריך כדי לגרום לילדים אושר אמיתי...זו תמונה שצילמתי השבוע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: