אתמול הלכה לעולמה אישה שהיתה יקרה לי מאוד.
קראתי לה האמא השניה שלי.
אימי ורחל הכירו כשאימי היתה בת 20 והיא, בוגרת ומנוסה ממנה,
בת 29 .
הן נקשרו זו בזו מההתחלה.אימי היתה אז ילדונת שנולדה לה תינוקת לפני שלושה חודשים, שיכורה מעצם הרעיון אבל בודדה מאוד בהוויה היום יומית, בלי הורים שגרו קרוב כדי לעזור, במקום חדש, עם בעל בצבא קבע שעובד שעות ארוכות מאוד.
והיא - עקרה.
הוריה חיתנו אותה בגיל 17 עם אדם מבוגר ממנה ב- 10 שנים שלעיתים כעס, ולעיתים כעס והיכה,
כשהיתה בת 20 אזרה אומץ ועזבה אותו - בהתחלה המשפחה שלה לא אהבו את הרעיון אבל אחרכך תמכו, הניצוץ הזה של העצמאות רק גדל מאותו היום.
אחרי כמה שנים הכירה את משה, אדם שונה ב- 180 מעלות מבעלה הראשון.מבוגר ממנה אך במעט, איש עמל ממשפחה חמה, אדם שמח שהסתובב תמיד עם חיוך וזמזם שירים או שרק נעימות.
אושר.
אבל ללדת ילדים לא הצליחה.
הן גרו באותו בניין -ולה היה מן משפחתון של פעם. אותי הפקידו אצל רחל אלא שלא כמו שאר הילדים אני בתום היום הייתי הולכת איתה הביתה,גם לפעמים בערב הייתי אצלהם.
ופינקו אותי ואהבו אותי - למעשה היו לי שני בתים.
שתי אמהות אוהבות
ושני אבות.
והמשפחות היו מחוברות כפי שאולי רק פעם אפשר היה.
כשהייתי בת ארבע וקצת נולד אחי, אימי כמעט נפטרה בלידתו, הרופאים חשבו שהיא צעירה מפונקת ולא התיחסו לתלונות שלה על כאבים נוראיים, היא היתה באמצע חודש תשיעי והיו בטוחים שזאת לידה, רק החברה הטובה שלה שליוותה אותה והכירה אותה היטב ידעה שהיא לא סתם מתלוננת, היא התעקשה (היתה לה הכשרה של אחות) הרימה את כל המחלקה על הרגליים. עד שבדקו אותה, יילדו אותה בקיסרי ואז גילו שהאפנדציט התפוצץ והדלקת פשטה בכל חלל הבטן. אימי היתה מחוסרת הכרה 3 ימים, רחל לא זזה ממיטתה לרגע, עד שפתחה את העניים וחזרה להכרה. ללא ספק, אימי לא היתה בין החיים אילו היא לא התעקשה.
הברית של אחי היה ללא אמא, אימי היתה מאושפזת במצב קשה חודש -
משה היה הסנדק שלו
והם חיבקו גם אותו בחיבוק חם ואוהב.
לאחר שנים שניסתה לאמץ - באיזה שהוא גלגול מוזר של הגורל נולדה במשפחתה הקרובה תינוקת "פגועה", הוריה לא רצו לקחת אותה הביתה ורצו למסור אותה לאימוץ. רחל נלחמה בכל גורם שעמד בדרך וניסה לרפות את ידיה.
"יש תינוקת שהיא דם מדמי והיא תגדל בבית אחר? לא יקום ולא יהיה"
היא אימצה אותה. תינוקת מתוקה בת שלושה שבועות.
חמודה כמו כל תינוק- אבל עם פיגור ובעיות מוטוריות שהיו נראות נוראיות לכל הורה.
רחל לקחה את זה כשליחות שלה עלי אדמות.
אמרו לה שהיא לא תלך.
אמרו שלא תוכל ללמוד.
ואמרו שלא תוכל עוד הרבה דברים - ואמא שלה שאימצה אותה, לא עצרה לרגע - מטיפול לטיפול מרופא מומחה אחד לאחר
משחיה ופיוטרפיה וקלינאית תקשורת וכל דבר שיכלה להעלות על דעתה
והתינוקת למדה ללכת, ולמדה גם בסוף לדבר, ולמדה בבית ספר, (אמנם חינוך מיוחד) אבל שלא בהתאם לציפיות הצליחה ללמוד, היא שחתה נהדר ואפילו זכתה במדליות באליפות ארופה לנכים לנוער.
ואחרי 7 שנים כמעט מצאו לזוג הנפלא הזה, הגיע התור שלהם והם אימצו ילד
בן יומו
מויצ"ו.
אמנם אז כבר לא גרנו באותו בניין, רק באותה עיר אבל הקשר היה חזק כתמיד ואני הרגשתי שזכיתי לעוד אח.
והיה טוב, אבל לא להרבה זמן...
כשהקטן היה בן 6 חלה אביו, אבי השני, בסרטן.
משה התלונן תקופה ארוכה על כאבים ולא גילו מה הבעיה. רחל הביאה מומחה מארצות הברית כדי לנתח אותו - מאוחר מידי.
הפרופסור פתח את גופו - וסגר חזרה, אי אפשר היה לעשות כלום.
הייתי בת 19 כשנפטר - אני זוכרת כל רגע ביום ההוא כאילו היה אתמול.
וכך נותרה עם ילדה נכה וילד קטן וחשבונות שצריך לשלם.
היא פתחה עסק לשמלות כלה - כי ידעה לתפור,
וקנתה שטח ברגע שהיה כסף, ומכרה אותו וקנתה בית ועוד אחד...והתגלגלה עם השקעות, טובות יותר או פחות, ועבדה בלילות במוסד לחוסים ולא היה בה גרם אחד של מסכנות, חולשה או עצלנות. שרדה בכבוד והצליחה.
את שמלת כלולותי תפרה לי.
אותי ליוו שלוש אימהות לחופה.
הטלפון הראשון אחרי הורי היה אליה - לספר לה כל דבר חשוב בחיי.
חיינו היו שזורים משפחה במשפחה עד שכולם חשבו שאנחנו אכן קשורים.
45 שנים אחרי.
הקשר עדיין טוב כשהיה, מידי פעם היתה באה להורי בלי התראה, סתם כך, פעם לשעה, ופעם לשעה והיתה נשארת יום שלם וישנה אצלם, כמו אחים, זה היה פועל גם להפך, יכולתי לעצור אצלה בבית בכל שעה של היום אם עברתי בסביבה והיא היתה שם, לקבל ארוחה חמה(תמיד היה משהו) או סתם כוס קפה...אנחנו הילדים בגרנו ונשארנו בקשר מצויין, אמנם כל אחד עסוק בחייו אבל מעודכנים לגמרי ונפגשים כשיוצא, מידי פעם אירגנו ארוחות משותפות של כולנו, וזה לא כל כך פשוט,
לי יש שלושה ילדים, לאחי שתיים, לביתה של רחל יש ילד (זה סיפור בפני עצמו שיכול להיות עוד פוסט שלם) לבנה יש שתי בנות.
עם כל הדאגה והטיפול בנכדיה מצאה גם זמן לעזור למשפחה המורחבת והענפה כל כך, כולם אהבו את דודה רחל.
היא ראתה אושר גדול בנכדיה.
יש עוד הרבה שיכולתי לספר על רחל שלי, אימי, על שני ניתוחי לב שעברה בגיל 35, על קורותיה במלחמת העולם השניה, יש הרבה.
אישה חזקה.
אישה מלאה באהבה.
יש לי הזכות לומר שידעתי שהיא אוהבת אותי, הרגשתי את זה היטב, תמיד.
אתמול שכבה לנוח על הספה בסלון ולא קמה.
ככה בחטף, שתי נשימות עמוקות ולא התעוררה יותר, כנראה גם לא סבלה.
על המקרר במגנט צמוד תוכנית הטיול שהיה מתוכנן לחו"ל בעוד חודש.
בת 73.
נגמר.
נוחי לך בשלום יקרה שלי,
תשקיפי עלינו מלמעלה, שמרי עלינו כמו שעשית תמיד, את הכרטיס שלך לגן עדן הרווחת ביושר.
אוהבים אותך ולא מאמינים שלא נראה אותך יותר.
ילדייך ונכדייך.
באהבה,
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: