הכל היה חדש,
באותה שנה, אי שם בגיל 15,
החלפתי תנועת נוער, התחלפו החברים.
הפסקתי לנגן,
הפסקתי לרקוד,
הפסקתי לשחות,
לא הכל ביום אחד אבל אחרי שנים של 3, 4, חוגים
פתאום נמאס לי מכולם והפסקתי-עד אחרון החוגים שהייתי הולכת אליהם- סממני ילדות (?)
התחלתי להתנדב בדבר שמילא את עולמי, ריתק אותי, העסיק אותי שעות,
שם התייחסו אלי כאל בוגרת, מעשי היו משמעותיים, חיוניים,
האנשים סביב היו אנשים בוגרים וגם מבוגרים חלקם.
אהבתי להיות שם בכל דקה פנויה.
סיפרתי את שערי שהגיע עד המותן,
שמרתי עליו עד אז בקנאות.
פארה פוסט - מכירים? כל הבנות הסתפרו פארה פוסט
ופתאום בא לי להיות פרועה,
לא מסודרת עם צמות או צמה כמו שתמיד הלכתי - מין סימן הכר כזה.
והתחלתי ללכת עם ג'ינס קרוע וחולצות הפוכות(היה קטע כזה פעם).
אבי שמר שלא אגזים,
מאוד סמכו עלי בבית - בכל דבר,
אבל כל זה לא עזר כשהדברים הגיעו לענייני בנים ויציאות לבילויים.
אני הייתי צריכה לחזור הביתה בזמן.
כלומר באמצע השבוע, כשיש למחרת לימודים,
לא יוצאים בעיקרון, אם ממש ממש יש משהו מיוחד או הייתי לוחצת-
הייתי צריכה להיות בחזרה הכי מאוחר בעשר בערב(היום הבנות שלי צוחקות על שעה כזו)
בימי שישי- היה מותר עד חצות - רק במקרים מאוד מיוחדים הרשו לי עד אחת בלילה....
הרבה פעמים היינו מבלים
ואחר כך באים אלי כל החבר'ה ויושבים אצלי בבית
או שהיינו יוצאים לסרט למשל - ואז היו מחזירים אותי הביתה(את סינדרלה...) ואז היו ממשיכים בבילוי.
כיוון שבמילא הייתי הכי קטנה בינהם -לא הרגשתי "מקופחת"
זו היתה בדיחה קבועה:"בוא נחזיר את הילדה הביתה..."
באותה שנה התכוננתי ללג בעומר כמה זמן מראש,
התחלתי בפעולות "ריכוך" אצל אמא,
התחנפות פעילה ע"י שטיפת כלים לפני שהיא מבקשת,
לקחת את אחי התינוק לטיולים וכל דבר אחר שידגים עד כמה אני בוגרת.
אבל היא לא היתה הבעיה, השכנוע היה צריך להיות על אבא.
זאת לא היתה משימה פשוטה כלל - הוא היה מאוד קשוח בעניין
אבל בסופו של דבר, בעיקר בזכות זה שהכיר את החברים שבאו הביתה,
והרבה גם בגלל הפרגון של אמא כנראה- קיבלתי אישור מיוחד
להיות עד ארבע בבוקר ליד המדורה.
אושר.
איך הכל התארגן אני לא ממש זוכרת,
אולי בגלל ש"הגדולים" אירגנו.
זו חוויה לילדה בת 15 להיות בחברת בנים בני 17-18
פינקו אותי.
מה שאני זוכרת זה תמונות מהערב ההוא,
תפשנו פינה די מבודדת בשדה גדול
(היום יש שם שכונה של מגדלים יוקרתיים)
הצטרפו הרבה חברים של חברים - כך שבמקום החבורה "הרגילה" של 10-12 נערים,
היינו כמעט 30 חבר'ה.
לא התפנקנו בבשרים על האש - כמו שכל חבורת צפלוחים מארגנת לה היום
הסתפקנו בפיתות טריות מהמאפיה,
חומוס,
תפוחי אדמה ובצל באש,
ובירות....
היו שלושה עם גיטרות,
אני זוכרת שירים ומדורה מלחשת,
שרנו את כל הרפרטואר של אריק ושלום - שהערצנו,
הביטלס גם נוגנו שם ועוד שירי ארץ ישראל כאלה ישנים - שממש לא התביישנו לשיר
הרבה צחוק, זוגות מחובקים,
כשהשעות התקדמו רוב האנשים פרשו ונשארנו רק החברים הקרובים,
נזרקנו שם על שמיכות והתחממנו בחום המדורה בבירות ובקרבה ביננו.
היתה אוירה מיוחדת,
לי במיוחד היתה הרגשה שסוף סוף הרשו לי להציץ לעולם של ה"גדולים".
עשנתי את הסגריה הראשונה שלי שם (אין במה להתגאות...)
הייתי מחובקת,
נאהבת,
מאושרת.
התמונה הבאה שיש לי - מעירים אותי עם הזריחה.
השעה חמש וחצי בבוקר כמעט.
אני בהיסטריה איומה.
מיד התנדב אחד החברים עם אוטו להקפיץ אותי הביתה - מרחק 5 דקות נסיעה.
שתקתי 5 דקות כשסרטים רצים לי בראש.
בשנכנסתי הביתה - על קצות האצבעות, ברעש מינימאלי-
רק דפיקות הלב שלי נשמעו בטח,
....כולם ישנו....
ישבתי בבגדים מריחים מהמדורה בסלון -
ובדיוק בשש בבוקר, כמה דקות אחרי שהגעתי ,
השעון צלצל
ואבא קם לעבודה.
"נרדמת על הכורסא?" שאל " לא חבל שיהיה ריח?"
אבל אחר כך אמר שהוא הבין שפשוט הייתי עייפה להתקלח בארבע בבוקר....
תהנו מהמדורות - והזהרו באש!
שלכם,
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: