ככה פעם היו אומרים בחידה ההיא.
את הסיגריה הראשונה ניסיתי בגיל 15 אחרי שנים שנלחמתי עם אבי שיפסיק לעשן.
הוא היה מעשן את הסיגריות הנוראיות האלה - "דובק" ישמרני האל, אין לי מושג איך מישהו מכניס את זה לפה.
היה מכור קשות, תמיד קונה פאקים של סגריות ואוי ואבוי אם לא היו סגריות בבית, הוא היה מסוגל להכנס לאוטו (סיטרואן דה-שבו...אוי זכרונות זכרונות) ולתור אחרי קיוסק פתוח, כשפעם היו קיוסקים ולא פיצוציות.
אגב תהיתי - למה פיצוציות? בגלל שהיו מתפוצצים לידן? בת"א?
סתם עלה לי לרגע...ובחזרה לסגריות.
אבא שלי היה מדליק לפעמים סגריה מסיגריה או מדליק אחת, שם לרגע במאפרה ומתוך הרגל היה יכול להדליק עוד אחת...פשוט מזעזע. הוא היה מגיע בקלות לשתי קופסאות ויותר ביום.
בתור ילדה תמיד אמרתי שזה מגעיל והריח נורא וש"אני לא יעשן" אבל כשהחבר'ה סביבי התחילו הייתי חייבת לנסות.
סיגריה אחת שתיים. לא נהניתי מזה בכלל אבל זה הצחיק את כולם שאני מנסה אז מידי פעם הייתי לוקחת לי "שאכטה"(איזה מצחיק אפילו להגיד את זה :) ) או יותר. ככה במשך כמעט שלוש שנים עד גיל 18. סביבי הרוב עישנו, מי פחות ומי יותר.
דאגתי תמיד שלא "יריחו" ממני סגריות כשחזרתי הביתה מבילוי, למרות שכמעשן הוא לא יכול היה להגיד לי כלום בכל זאת ידעתי שלא יאהב את זה. אין לי מושג איך אמא שלי לא הרגישה והריחה, או שאולי הרגישה והעדיפה לא להתעמת איתי, אין מצב שהיא לא הריחה את סרחון הסגריות.
כשהתגייסתי פתאום היה חופש כזה.
החופש היה בעיקר בהכרזה אצל הורי שאני בת 18 כבר ופתאום שוחררו כל מיני איסורים (כמו לחזור הביתה עד חצות מבילוי...) כאילו היתה חותמת שאני אדם בוגר.
לאט לאט, באוירה בצבא (להבדיל כמובן מבית הספר) ביום יום וביציאות עם החבר'ה בסופ"שים התחלתי לעשן כהרגל. מסיגריה פה ושם שקראנו לה "give me" (או במילים אחרות - "הוא קנה") פתאום קניתי קופסא שבהתחלה הסתרתי ואחרכך בשלב מסוים פשוט הודעתי שאני מעשנת בבית והיא יצאה לאור.
הורי לא כל כך הגיבו להכרזה - מה שמחזק את דעתי שידעו כבר אבל כדרכם העדיפו לא לעשות דרמות.
עם השנים והזמן הגעתי לעשן בין קופסא לשתיים ביום, תלוי בתקופה ובלחץ.
אבא שלי לעומת זאת שתמיד התרברב שהוא יפסיק לעשן כשירצה בכך וכולם לגלגו עליו כמובן ואמרו לו שאין סיכוי שיצליח, בערך אחרי שלוש שנים של עישון בצוותא הוא הפסיק לעשן. השתעל שבועיים אחרי דלקת ראות ופשוט הפסיק.
כשהייתי מעשנת לידו בתקופה הזו תמיד הייתי שואלת אם אני מפריעה לו והיה עונה שדווקא נעים לו הריח ושאשב קרוב...
עלי עברו עוד כ-7 שנים של עישון מאסיבי.
הבטחתי עשרות פעמים שאפסיק לעשן ולא עמדתי בזה יותר מכמה ימים חוץ מפעם אחת שלא עשנתי חודשיים רצוף.
ואז-
החלטנו להכנס להריון
למחרת הבדיקה החיובית שמתי את חצי הקופסא שנותרה לי על המדף בחדר ושם היא נשארה לה בודדה וזנוחה.
ממש ככה.
עד אחרי הלידה לא ניסיתי ולא התקרבתי לסגריות ולא הציק לי ולא חיפשתי ולא היה לי רצון אפילו לקחת סגריה אחת,
הידיעה שזה עלול להזיק לעובר שלי היתה חזקה מהכל,
הפחד שההנאה הרגעית שלי תגרום לאיזשהו נזק לילדי שעומד להוולד הרגה כל מחשבה על נסיון לעשן,
ולא- זה לא הגעיל אותי ולא הפריע לי, הכל היה בראש.
כשחזרתי הביתה אחרי הלידה,
עם תינוקת מקסימה בריאה ושלמה ואושר אינסופי,
באיזשהו זמן אחרי,
לקחתי את חצי הקופסה מהמדף שבו היא המתינה בסבלנות
יצאתי לגינה
הדלקתי
שאפתי
ונגעלתי קשות.
מאז
לא עישנתי יותר בחיי.
ולא רק זה -
אני לא סובלת ריח של סגריות
לא יכולה שיעשנו בסביבתי
מעשנים במקומות ציבוריים מוציאים ממני תגובות נזעמות
אני נחנקת אם מעשנים קרוב מידי אלי.
מיותר לציין שהסגרייה שניסיתי אחרי הלידה היתה ההקופסא ששכבה לה פתוחה על המדף 9 חודשים והיתה מקולקלת לדבעי - היום כבר לא אכפת לי כמובן, הרווח הנקי הוא שלי...
עריכה:
מכל מלמדי השכלתי - העירה/האירה את תשומת ליבי נ*גה - ואני שמחה להוסיף:
לכל סיגריה יש שני צדדים. בצד אחד יש אש, בצד השני – טיפש, ובאמצע עשב יבש." מאמרותיו של חיים נחמן ביאליק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: