לא רציתי לצאת ביום ההוא.
לא היה לי מצב רוח.
מוכרחים היא אמרה, חברה משותפת.
"הוא יעלב אם לא נגיע לפתיחה
בואי נפגין נוכחות שעה ונתחפף"
לקחתי לי הרבה אויר, נכנסתי להתקלח לשטוף את מרוצת היום ממני.
יום שהתחיל בשש
בהליכה ממריצה לאורך הטיילת, מקלחת זריזה,
"בוקר טוב, בית ספר...כמה פעמים אני אעיר אותך?
מחר תשימו שעון, אני לא השעון הדובר פה, קחו אחריות..."
הבית דומם ושקט כאילו לא היתה הסערה לפני דקות
דלתות נפתחות ונסגרות, תור לאמבטיה...
השקט של עשרה לשמונה.
מיילים וכוס קפה וצריך לצאת למשרד.
שם התזזית היא חלק מהאויר.
הבוסית יורה משפטים שלא מסתיימים, אף פעם, צריך לנחש.
מעניין לעניין מישיבה לשיחה עם לקוח מתלונן.
היום נגמר.
עשרים דקות של שקט ומוזיקה טובה באוטו
מביאים אותי לבית התוסס חזרה.
"אכלתם?, היו שיעורים? הכל בסדר?..."
"הוא לא מפנה לי את המחשב", "המורה נתנה משימה בלתי אפשרית..."
"צריכה כסף...","צריך להגיע לחבר/לחוג/לבריכה..."
אחרי פתרון הבעיות הבוערות - אפשר לשתות קפה שקט ולהציץ מעליו על המהדורה הראשונה/השניה/השלישית
תלוי עד כמה מעיק היה היום של הצאצאים.
ועכשיו צריך לצאת.
התנתקתי מהמולת הבית ונכנסתי למקלחת ארוכה ומפנקת.
ריח השמפו אופף אותי
המגבת הרכה העוטפת
ואף אחד לא צעק "אאאאאאאאמא" כבר עשר דקות.
אם כבר מוכרחים ללכת אז לפחות נהנה קצת, אולי איזה פאב אחרי , או סתם כוס קפה באיזה מקום נחמד.
שמלה שחורה תמיד עושה את העבודה
נעלי בובה נוחות, פריט הכרחי אחרי יום של התרוצצות.
השיער מתוח ומהודק, כל שערה במקומה.
איפור בסיסי, לא נראה כמעט, רק להדגיש את העניים הירוקות.
הבושם משלים את ההכנות.
אני מוכנה, אם חייבים אז חייבים.
הוראות אחרונות לתושבים הצעירים של הבית ו-"ביי"
היא אוספת אותי ברכב המיניאטורי שלה,
רק ברכב כזה נוסעים למקום שצריך לחפש בו חניה.
בכלום זמן הגענו חנינו ונכנסנו לגלריה.
מלמול רך של פטפוט האנשים, מוזיקה קלילה,
לא היה עמוס מידי, אבל מספיק כנראה כדי לא לגרום למארח
חבר משכבר הימים, למבוכה.
"אוהבים אותך, תרגע" אני חושבת לעצמי כשזיהיתי את התנועה העצבנית שהוא עושה כשהוא לחוץ.
אני מכירה את הפסלים שלו, ראיתי אותם בהתהוות, כך שהרבה לא היה מה לחדש לי.
הרשתי לעצמי לבחון את הקהל.
התישבתי ליד אחד מהשולחנות הגבוהים עם כוסית ומבטי נדד בין האנשים.
את המבט שלו ראיתי כמעט מייד.
הוא לא מוריד את העניים.
אני יודעת שאני לא מכירה אותו
אבל בכל זאת המבט מוכר לגמרי,
החיוך...
מן ניצוץ קליל שחלף במבטים, אי אפשר היה להתעלם.
שתיתי מהכוסית ופניתי למכר שישב ליד השולחן:
"נהנה?, לא ידעתי שאתה מכיר אותו"
הוא עונה לי תשובה נימוסית,
כמעט ולא שמעתי אותה, לא בדיוק מרוכזה בו,
אני מרגישה שזוג עניים יוקדות על פני,
הסבתי את מבטי -
רגע קצר והוא לידי.
לא גבוה במיוחד, לא נמוך באופן מביך,
פנים נאות, מקרין שקט, חיוך.
"מה שלומך?"
"נהנית מהאוירה ומיין טוב"
"יין משובח, המלצתי עליו, שמח שאת אוהבת"
"קשה שלא להעריך יין כזה, מזל שאני לא נוהגת, אני אהנה ממנו"
"מאיפה את מכירה את גור?"
"למדנו יחד בתיכון, גדלנו יחד, בכינו יחד..."
"זוג?"
"לא, ממש לא, חברים טובים, כמו אחים"
"ראיתי את החיבוק שלכם וחשבתי לי"
"מאוד אוהבת אותו, זה לא קשור לכלום"
".........."
שתיקה, אבל לא מביכה.
אני מרגישה את מבטו שבוחן אותי, מכף רגל עד ראש.
תחושה כמעט ממשית, כאילו יד מלטפת.
מה עובר עלי?
אני כבר מזמן לא טיפשעשרה.
"את גם בענייני האומנות?".....
...והשיחה קולחת כאילו זה המפגש ה...מי יודע כמה.
דיברנו ודיברנו, כל מיני נושאים עלו.
ואני תוהה לי על התופעה,
איך שני אנשים , ככה סתם, יכולים לדבר כל כך הרבה, שיחה אמיתית , מעניינת.
ואז הוא אומר משפט:
"תמיד אני מתעורר מוקדם, אחרי הזריחה יש לי את ההשראה הכי גדולה,
זו השעה שבה אני כותב את כל הסיפורים"
בבת אחת ירד האסימון, הבנתי מאיפה אני מכירה אותו.
אני קוראת כבר כמה חודשים אצלו בבלוג.
אני מגיבה
והוא עונה
ויש חילופי קריצות ובדיחות.
את המשפט הזה בדיוק הוא כתב פעם בבלוג.
כל חלקי הפאזל מתיישבים במקום פתאום.
הוא כל כך ידע את דעותיי, אהבותיי, מחשבותיי.
למה הוא פנה אלי? האם הכיר ?
להגיד שזיהיתי?
ג'ני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: