jenny-זה מה יש

סוף סוף שומעים את הצליל הנעים של הטפטוף על גגון הכביסה.

איזה תענוג.

נשימה עמוקה מהאויר הצלול.

לשבת כל היום בלי להפעיל מאוורר???!!!! איזה אושר.

בלילה אפילו קריר.

השמיים האפורים שלטו היום.

האפור הזה שעושה לי שמח בלב.

קשה לי להבין איך זה גורם לאנשים להיות בדכאון-

אבל כנראה אני פשוט לא הטיפוס לדכאון.

אני יכולה להיות עצובה,

לחוצה,

כועסת,

אבל המזל הגדול שגם זה -לא מחזיק הרבה זמן.

גם כשמרגיזים אותי - אני בסןף נרגעת וסולחת (לא גורף...לא לכולם...בכלליות).

למה אני מדברת על דכאון? - ראיתי השבוע קטע מתוכנית על דכאון לאחר לידה.

לצערי לא ראיתי הכל,

אבל גם החלק שראיתי מאוד זעזע אותי.

הכרתי את התופעה מקרוב אצל חברה, היא כנראה לא היתה במצב קשה מידי וגם די מהר הלכה לטפל וקיבלה כדורים.

לא התעמקתי בזה אז, בראש הצעיר של אז התופעה חלפה "לידי" ולא הותירה בי שום רושם.

מה שהיה בסרט, איך התופעה הזו חוצה גילים , תרבויות, מעמדות...

איך התינוק הקטן והחמוד שהבאת הביתה נהפך פתאום לדבר שמסמל את כל הקשיים, הבטחון העצמי שלך,

מה שאמור לסמל את האהבה הגדולה הופך להיות המטרד שלא מאפשר לך לישון ולהמשיך להיות יפה ואהובה.

פתאום האחריות והעול נופלים עלייך ואין ברירה...מרימים, עושים הכי טוב , וממשיכים.

ואם זה לא מצליח....

לפעמים זה באמת נשמע פינוק...

שמעתי אמא אחת אומרת משהו בסגנון "עשיתי טעות לפני ארבע שני ואין מצב להתחרט" אי אפשר להחזיר....

תזרוק את הילד?

אני שומעת את זה ולא מאמינה ששמעתי.

למזלי הרב, כנראה הייתי מוכנה מאוד לילדה שהגיעה, ועשתה לי חיים לא פשוטים איתה.

אם תשאלו כל אישה שילדה היא תוכל לספר על הלידה שעברה גם אם ה"ילד" כבר בן 50...

(אולי היא תדבר לאט מפאת גילה - אבל תשמח לשתף את המתעניין בזכרונות).

את הכל קיבלתי באהבה ובסבלנות, את חוסר שעות השינה

את הכביסה האין-סופית.

את ההקפדה על הנקיון

ובעקרון את העובדה שלא היו לי "חיים" מעבר להיותי אמא.

אחר כך לומדים להסתדר גם עם זה.

לומדים איזה ויתורים לעשות ואיזה ויתורים קשים ולא נעמוד בהם.

ומה קרה לאלה שנשברו? שנכנסו לדכאון?

להגיע ממצב של לידה, אושר

למצב שבו אמא יכולה לקחת את הילד ולרצוח אותו?

זה מזעזע אותי ואני בטוחה שכולם מזוכזעים מזה.

ובעלה מבין אותה, ומאשים את עצמו בכך שלא השכיל לראות את המצוקה.

הלוואי וגברים אחרים היו שומעים ומפנימים את זה,

לא רק בני הזוג, גם משפחה, חברים, פשוט לא לזלזל בזה ולהיות ערניים.

נפש האדם שבירה והלידה אכן מטלטלת אותה.

גשם נעים שיהיה לנו,

ג'ני