מוצאת את עצמי תוהה בזמן האחרון.
איפה הגבול בין חינוך ועצמאות.
איפה אני מפסיקה לחנך ולדרוש ונותנת להם לחוות
להרגיש אחראים וגדולים
וכן...גם לשאת בתוצאות,
אפילו שזה מכאיב לי
ואני רואה את הטעויות ממרחק הזמן, השנים, הגיל
מצד אחד יש לי נסיון
ומהצד השני- שום נסיון שנלמד מאחר
מין הסתם לא יכול להחליף התנסות אישית
אני שומעת על בנים שמוצאים חן...ומתאפקת שלא להגיב,
מי אני ומה אני שאגיד על ילד כזה אם הוא טוב או לא?
הרי אני לא באמת מכירה.
זה לא שאני יודעת מי הוא ומאיפה הוא הגיע,
אם אני יודעת את שם משפחתו זה מצב ממש ממש מתקדם.
איפה הימים של פעם...שאבא שלי היה אומר למי שרוצה לצאת עם הבת שלו
לעלות הביתה ולהגיד שלום כמו בן אדם.
הוא לא היה מציק במיוחד אבל המבט שלו היה כנראה מספיק כדי להבין
שלא כדאי לו להתעסק איתי...כדי שהוא לא יתעסק איתו...
הערוץ האישי שכל כך פתוח, פייסבוק, מסנג'ר, ICQ, טלפונים ניידים
גורמים לתקשורת בינהם להיות מאוד אינטנסיבית וחסויה,
למרות שזה מאוד מסקרן אותי, כאמא, לדעת מה קורה
בהחלט יש פה דאגה יותר מסקרנות.
אין ספק שלדור ההורים שאנחנו מייצגים כעת - בני ה40-50
יש המון דברים חדשים ומסובכים יותר להתמודד איתם.
בעיות שלא יהיו מן הסתם להורים בני ה- 30 שרק הביאו עכשיו את הילד הראשון...
בני ה30 של היום גדלו לזה
אבל גם להם עד שהילדים יהיו בני 15-18 יהיו דברים חדשים בטח להתמודד איתם.
אני אמשיך לשקוע בסימני השאלה שלי כשבירכתי מוחי
מופיעה העובדה שיש לי עוד מועמד לבעיות התבגרות/עצמאות
שעושה ברגע את צעדיו הראשונים -
אבל בהחלט מצליח להביא אותי בימים אלה
לאיזה קצה בכל פעם מחדש.
שתהיה שבת נהדרת.
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: