אני ילידת הארץ, בת 46 , נשואה ואמא לשלושה.
כל חיי התנהלו במסלול, לא פסחתי על שום שלב בשום תרוץ
סיימתי תיכון ועשיתי צבא והשתחררתי - ומאותו יום התחלתי לעבוד.
יש לי וידוי קטן - כשהייתי בצבא - עבדתי בעבודה נוספת- לא חוקית,
לא אישרו למישהי בלי צורך משפחתי לעבוד בעבודה נוספת
ואני לשמחתי באתי ממשפחה ממוצעת ולא חוויתי בבית מצוקה,
אבל נורא רציתי לקנות אוטו ונורא רציתי להתקדם בחיים אז עבדתי.
כשהשתחררתי - לא נסעתי לחצי שנה להודו לדפוק את הראש או לטייל בדרום אמריקה
ישר מצאתי עבודה מצויינת והתחלתי לעבוד.
ואחרי כמה שנים- בגיל 25 התחתנתי, יחסית לתקופה די מאוחר,
רצינו לחסוך קצת כסף קודם מה שהתברר כפרוטות ברגע שחיפשנו דירה
כי מה לעשות - שנינו ממשפחות "ממוצעות".
בנתיים סבא וסבתא שלי נתנו לנו לגור בדירה השניה שלהם במקום להשכיר אותה
וככה 3 שנים חסכנו פרוטה לפרוטה לא השתוללנו ולא נסענו לחו"ל כל שנה, בקושי לנופש באילת.
לא התקדמנו לשום מקום -
ואז נפלה ההחלטה להתאמץ ולקנות דירה.
סבתא שלי עליה השלום, שהיתה אישה מפוכחת וחכמה מאוד,
אמרה שאם אני צריכה עכשיו כסף היא תמכור את הדירה ותחלק את הירושה כבר עכשיו,
היא יותר תהנה לראות את הנכדים נהנים מהירושה ולא אחרי שתמות.
וכך היה קיבלתי שליש מהכסף במכירת הדירה.
דירת שני חדרים לא מפוארת במחיר סביר עלתה 160,000 ש"ח
לא דירת 4 חדרים במגדלי אביב, סתם דירה שתאפשר לנו להתחיל לחיות.
אבל כדי לקבל משכנתא היה צריךלהיות בידינו לפחות 65% מהסכום, אלו היו התנאים אז
כלומר היינו צריכים בערך 100000 ש"ח בימים שמשכורת ממש טובה
(לא של מנהל מחלקה בבית חולים) היתה 1000 ש"ח בערך אם הזכרון שלי עובד עדיין.
מסבתא וסבא היה 45,000 שזה סכום נאה ולנו היה עוד 15,000 שזה נאה לכל הדעות
למי שאסף אגורה לאגורה במשך כמעט 4 שנים.
ועדיין זה לא הספיק...
משא ומתן ממושך עם הבנק והתערבות של אבי אישרו לנו בסופו של דבר משכנתא של 99,000 ש"ח.
חצי ממנה - לחמש שנים (ההלואה החורגת, הפרטי) והשאר ל 17 שנים.
ידעתי שעומדות לפני שנים קשות - אבל זה לא הרתיע.
5 שנים עבדנו שנינו בשתי עבודות, בבוקר במשרה רגילה ושפויה
ובערב צילמנו ארועים, חתונות, בר מצווה, היתה תקופה אפילו שמילצרתי בחברת קייטרינג - כסף מעולה.
ואחרי 5 שנים קיבלנו את הנייר המיוחל המבשר על סגירת ההלוואה .
ההחזר החודשי ירד לחצי וקיבלתי אישור מהבנק להכנס להריון...
מייד אחרי, ההריון השני- כי חיכיתי מספיק.
אבל אז כבר לא חסכנו.
כי כבר אי אפשר וגם יש משכנתא לשלם לעוד כמה שנים טובות - אז מה עושים?
השכרנו את הדירונת ושכרנו דירה באזור שבו קיווינו לקנות את הדירה הבאה.
וזהו...מאז זה תקוע.
ולמרות שאנחנו אנשים חרוצים , במשבר האחרון שהיה פוטרנו שנינו בהפרש של 3 חודשים
ו"בגילנו" כבר הרבה יותר קשה למצוא עבודה, במיוחד עבודה כזו שעוברת לחמש ספרות.
שנה של דשדוש למציאת עבודה אכלה את כל החסכונות המועטים שהיו,
ועוד שלוש שנים של עבודות לא שוות במיוחד אכלו גם את הפיצויים.
אם אני אגיד שהגענו עד פת לחם זה לא יהיה מדוייק כי יש לי משפחה תומכת ואני מקבלת עזרה כל הזמן.
אבל המצב עד לפני שנה היה רע מאוד,
עכשיו קצת פחות רע ועדיין אם אני עושה חשבון גס היום אני מפרנסת משפחה של 5 נפשות
ילדים גדולים שמי שיש לו יודע שההוצאות רק גדלות ולא ההפך,
ואני לא מדברת על מורים פרטיים או לשלוח את הילדה לחו"ל לפני הגיוס.
בחישוב גס אנחנו חיים היום מהכנסה שהיא קצת יותר מחצי ממה שהיתה לפני 8 שנים.
אני מדברת על קניות שבועיות של אוכל לכל המשפחה שאסור שיעברו את ה- 400 ש"ח כולל הכל. ההההכל.
אני מדברת על זה שקניית בגדים לילדים זה משהו שקורה אחת לכמה חודשים
ולא "שופינג" אלא חולצה ומכנס מקסימום ולכל ילד בחודש אחר,
אם צריך נעליים זה פרוייקט אחר כבר.
אני מדברת על זה שהחלפת משקפיים זה משהו שאני צריכה לתכנן כמה חודשים.
אם למישהו נדמה שזה סיפורי מעשיות אז אני יכולה רק להגיד -
הכל כלפי חוץ משוחק כאילו סבבה, אף אחד בעולם, אף אחד , פרט למשפחה הקרובה וגם זה לא כולם לא יודע עד כמה המצב היה חמור ועד כמה עדיין מאוד קשה.
כמה זה לא נעים בגילי לבקש מההורים 200 שקלים כדי לקנות כמה דברים בסוף החודש כי נגמר הכסף.
כמה צריך לתמרן עם התשלומים של הארנונה /חשמל/גז/בי"ס/שכר דירה ,
לדעת איפה אני יכולה למשוך עוד כמה ימים כדי שהתשלום יהיה כבר מהמשכורת הבאה ואז יהיה אפשר לקנות זוג נעליים.
לעצמי לא קניתי נעליים כבר 3 שנים.
קיבלתי ליום ההולדת האחרון מתנה נעלי ספורט...
אז אדוני ראש הממשלה,
אני לצערי לא מסוגלת לשבת באוהל ברוטשילד
אתה יודע למה?
כי אני צריכה לעבוד ואין לי אפשרות להיות שם. האמת שגם אין לי אומץ.
אני איתם לגמרי במאבק הזה.
ואני מבינה כל מילה ומילה שנאמרת שם כי היא צרובה אצלי בעור עמוק.
אני רוצה דירה של 4 חדרים במחיר שאוכל לקרוע את התחת אבל לעמוד בו.
היום זה אפילו לא בכיוון וירד מסדר היום שלי כי אני מתאמצת לקנות קוטג'
ומתאמצת כל חודש שתשלומים לא יחזרו
ושיהיה לי כסף למלא דלק באוטו כדי שאגיע לעבודה, אין תחבורה ציבורית לשם
ואני נוסעת רק לעבודה, לטיולים בארץ כבר לא נוסעים - זו חריגה מהתקציב.
גם לא למסעדה . מקסימום לים כי הוא עדיין בחינם אם לא מחשבים את מחיר החניה ליד הים.
האמת - אם תזמין אותי - אני מוכנה לעשות קמפינג בגינה שלך ,
נראה לי ששקט שם, אפילו שקט מידי
אני מבטיחה לא לעשות רעש
אני רוצה רק שכשתקום בבוקר תדע שאני קיימת.
שכמוני יש עוד הרבה מאוד אנשים שותקים.
שקו העוני לא רחוק ממני למרות שהיו לי כל הנתונים להיות רחוק ממנו.
שאני צריכה עזרה - לא תרומה, לא מחווה לא הנחה
אני צריכה שלא יורידו מס הכנסה על שכר שלא מאפשר לחיות.
אני צריכה שהחינוך חינם יהיה חינם - אבל שווה משהו.
אני צריכה שיהיה הרבה דירות בשוק כדי שאפשר יהיה לבחור
כדי שאפשר יהיה לקנות ולהמשיך לחיות.
קצת...קצת לחיות.
שבת שלום,
ג'ני
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: