|
והפעם על הצגה חדשה מ שתעשה לדעתי באז רציני, צפיתי השבוע:
מתוך אתר הקאמרי:
מחזה "סוף טוב" מאת ענת גוב בבימוי עדנה מזי"א, מוסיקה מאת שלומי שבן, פנטזיה מוסיקלית על הנושא שלא מדברים עליו...
"להיות או לא להיות. לא זו השאלה. השאלה היא איך להיות".
למחלקה האונקולוגית אשפוז-יום מגיעה חולה חדשה - טליה רוט (ענת וקסמן), שחקנית תיאטרון בסוף שנות הארבעים שלה - כדי להתחיל לקבל טיפול שנועד להאריך את חייה.
המפגש עם החולות הוותיקות במחלקה, וההבנה של מה שמצפה לה בהמשך, גורמים לה לחשוב מחדש על הדרך בה הייתה רוצה לסיים את חייה. היא מגיעה להחלטות
מפתיעות, המטלטלות את המערכת שאינה יודעת איך להתמודד איתה.
פנטזיה מוסיקלית על הנושא שלא מדברים עליו...
קודם כל זו הצגה עם מקדם היסטריה – מי ששומע סרטן ישר יש לו מזוודה מלאה של סיפורים, כתבות, חוויות (חס וחלילה) וארסנל שלם של דעות על הנושא, אין אדם שאדיש לזה – מכאן גדולתו של המחזה.
מקדם נוסף של ההצגה הוא הפומביות שקיבלה המחלה של ענת גוב, יוצרת משכמה ומעלה, מיוחדת בזכות עצמה ומיוחדת בזכות בן זוגה המפורסם, החשיפה שלהם ושל יחסיהם . הכתבה בעיתון, הכתבה במהדורת החדשות, למעשה כל מי שפותח אמצעי תקשורת כזה או אחר מידי פעם לא יכול היה להתחמק מלקרוא/לשמוע/לראות משהו על הסיפור האישי ועל המחזה. וכמובן שיתוף הפעולה עם הפורה עם הבימוי של עדנה מזי"א ומוזיקה של שלומי שבן שלכל אחד מהם יש משקל בהצגה.
על הבמה מקדמים את פנינו 4 כיסאות בית חולים. רק קבלת הפנים הזו לעצמה כבר עשתה לי רע – כל מי שמכיר אחד מסוגי הטיפולים המתמשכים ראה את ה"חדר" עם הכיסאות האלה.
רשימת שחקנים מבטיחה ומעוררת צפייה. (ענת וקסמן, שרית וינו אלעד, זהרירה חריפאי ויפתח קליין)
כל אחת מארבעתנו חוותה את ההצגה מכיוון אחר, ובעוצמה אחרת לפחות ככה התרשמתי. החוויה האישית שלי הייתה 10 דקות ראשונות של הלם מוחלט. הייתה לי לרגע הרגשה כאילו נקלעתי למח' אונקולגית באמצע יום עבודה – וזו לכל הדעות לא סיטואציה נעימה. עם התפתחות הסיפור מעמידה אותנו גוב כצופים מול מראה ענקית. אי אפשר להתחמק מהאמירות וכל אחד מזהה את הפינה שלו במכלול האפשרויות. בגלל האמת שבמחזה יש קושי לראות אותו, בגלל האמת שבמחזה חובה לראות אותו. שלא כמצופה לא היה רגע עצוב והדמעות היחידות היו של צחוק. היו דברים שגרמו לי לזוז בכיסא באי נוחות (ולא רק בגלל שהכיסא היה לא כל כך נוח) והיו דברים שכל כך הצחיקו עד שחשבתי לעצמי שאילו היה לאנשים אומץ לומר דברים בלי ליפייף אותם או להסתיר כמה היה אז יותר קל ופשוט. ההומור פה היה ממש גאוני, חריף ונוגע בנקודות חשובות לכל אדם.
באופן אישי לא התחברתי כל כך ל"מיוזקל" אבל גם בקטעים האלה הייתה גאוניות ובהחלט כמה נמברים נהדרים. שבהחלט הרימו את ההצגה בכמה מקומות.
תפאורה: כמעט ובלתי קיימת. הבחירה בשמלה האדומה הייתה מושלמת ואמירה ברורה על רקע בגדי בית החולים.
השחקנים לא אכזבו וקשה לומר אם מישהו בלט במיוחד, הם היו מצוינים כולם.
לסיכום:
מי שפוסל מראש בגלל הנושא – מפסיד.
היה מעניין, זורם, מעורר מחשבה ברמה אחרת בגלל הנגיעה האישית שאי אפשר להתחמק ממנה ובעצם חובה לבחון את הנושא ולהתמודד איתו, אני יודעת שיש כמה סצנות מההצגה הזו שיעלו אצלי מידי פעם במחשבה, וגם כאלו סצנות שהצחיקו מאוד אבל האמירה שבהן נוקבת וחזקה.
יפתח קליין מקסים – אפילו שבשיר אחד הלבישו לו מכנסיים בלתי אפשריות והשאירו אותו עם חלק עליון חשוף – התעללות בבנות !!! (ופה אני לא אתן רמזים - חייבים לראות...)
שורה תחתונה- לא מאשימה מי שלא יהיה מוכן לשמוע על הצגה בנושא כי זה מקום כואב מידי ואי אפשר להתגבר עליו. לכל השאר אני ממליצה בחום לראות "סוף טוב".
למי שלא פוחד מספוילרים מוזמן להציץ בביקורת הזו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4088229,00.html
וממני איחולים ל - סופ"ש נהדר וקריר | 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: