יש משהו בלתי ניתן לערעור
מאוד קשה להשלים עימו
אבל ממש אין ברירה.
אני תמיד זוכרת את משל השערה,
משל פשוט מאוד שאומר כך-
אמרו חכמנו....
שערות על הראש- זה יופי
״עטרת ראשה״
אבל לפגוש שערה בצלחת
או אפילו סתם בכיור
זה מגעיל ודוחה ו...״מי השאיר ...?״
אני חושבת על זה עכשיו כשאני בדיוק באמצע
בין הדור של הורי המזדקנים(כן...אין מילה יפה להגיד את זה)
לבין הדור של ילדיי שעושים את פסיעותיהם הראשונות
בעולם המבוגרים, בחיים האמיתיים.
אני מתלהבת ממופע טוב- להורי זה רעש ובלאגן.
לתכנן שתי משימות ביום אחד זה ״יום עמוס״
וצריך אחר כך לישון טוב.
ולעומתם- ה״דור הצעיר״ לא נח לרגע,
כשאני אומרת למשל- מה עם צהריים?
איך תגיעו? ועוד כל מיני שאלות ״חופרות״ אבל מאוד חשובות מן הסתם
התשובה תהיה תמיד מנפנפת כזו ״נסתדר״...״מה את דואגת?״
עכשיו - החכמים והמנוסים שבכם יאמרו ״שחררי״ וזה כמובן נכון
אבל מה לעשות שהניסיון שלי רואה ישר גם את המשמעויות האחרות.
כמו למשל-
לשרת רחוק מהבית זה כיף....
זה אומר גם להתחיל לחיות לבד.
זה אומר שאין אפשרות ״להקפיץ״ משהו, לפנק... לעזור (???)
ועוד כמה דברים מן הסתם- אבל אני לא אחפור :-)
לעבוד בעבודה שהיא זמינה, אולי אפילו ריוחית
במקום
לחפש משהו שיקדם בחיים, עבודה פחות רוחית אבל שאפשר לצמוח ממנה.
האמת היא שיש לי עוד הרבה דוגמאות אבל אני חוזרת לעצמי בראש כל הסמן:
שחררי
שחררי
זה הזמן שלהם.
כל אחד חי את חייו
וכמובן שזה נכון.
אז אני שותקת
ומקטרת כאן
בשביל זה הבלוג קיים..... לא???
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: