כל שנה אומרים את המשפט הזה עד שהפך לקלישאה-
"המעבר מהעצב של יום הזכרון לשמחת יום העצמאות הוא קשה/בלתי אפשרי/____"
מה לעשות שזה נכון?
ועם הגיל, הבגרות, יותר ויותר קשה.
בן כספית כתב בעיתון היום -
פעם הנופלים היו בני גילנו, והיינו צעירים, היום הנופלים הם בגיל של ילדינו, ואנחנו ההורים.
(לא ציטוט מדויק אבל זו הרוח), כל כך התחברתי למילים. איך זוית הראיה משתנה, איך הכאב משתנה.
הבן שלי שאל: "מתי נגמר יום הזכרון אמא?
הוא חיכה כבר לחגוג עם הספריי והמנצנצים, החברים וכל ההויה שמסביב
ואני חשבתי לעצמי - יש אנשים שיום הזכרון לא נגמר אצלהם אף פעם...
ולפני סיום - הראו בטלויזיה שוב - את משפחת פרץ,
עם האובדן הבלתי נתפס שלהם.
והלב נחנק, הנשימה נעצרת,
אני לא יכולה לבכות כל היום ליד הילדים אבל קשה לעצור את הדמעות.
הרתיח אותי לראות את המנוולים החרדים , המטומטמים כל כך, שרקדו בזמן הצפירה.
שחיים פה בזכות אחרים שנלחמו ונלחמים כדי שהם יוכלו לרקד כך.
אותם אני ממש שונאת, לא מבינה, לא מרחמת, לא סולחת.
ובמעבר חד...
איזה חג יפה!!!
לא צריך לבשל שעות,
לנקות,
לצום,
לאכול דיקטים(למרות שלי הם טעימות- המצות, כל השאר מאוד מתלוננים)
להכין סופגניות בשמן(שלא נדע...)
לא צריך להתכונן בכלל - טוב נו...אולי לקנות איזה קילו שיפודים וכמה סטייקים
לאסוף כמה חברים,
קצת בירות ופיתות
וזהו.
חג שמייח
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: