אז ככה,
בימים האחרונים נפגעה בריאותי, לא חשוב איך ולמה (זה פרוט שמתאים לדודות וסבתות..),
מה שחשוב הוא שתוך שעה
לא פחות לא יותר
הפכתי
מאישה בריאה לחלוטין, פעילה,לא יושבת רגע,
כל מה שקורה בביתי וגם אצל המשפחה הקרובה בדרך כלל נמצא תחת שליטתי ו/או עיני הפקוחה וידי המסייעות,
ופתאום נעשיתי - לא מתפקדת לגמרי.
זה כמו שעד שלא קיבלת מכה בציפורן הקטנה של הרגל אתה בכלל לא מודע לקיומה
או כאב שיניים חלילה שבא פתאום ויכול לשבש את כל היום.
איבוד השליטה שאני חווה גורם לי לחשוב על כל המובן מאליו,
על כל מיני חסדים קטנים שקורים כל יום
ואין לנו
וגם לא יכול להיות לנו
זמן לברך על כל אחד מהם.
לכל אחד ודאי יש סיפורים כאלה.
חברה שלי - בנה הלך לביקור שגרתי אצל רופא שיניים, שבמקרה הכיר את המשפחה כולה,
לאחר שהילד יצא מהרופא מקבלת חברתי טלפון מרופא השיניים,
הוא ביקש ממנה שתלך איתו לרופא פה ולסת בדחיפות
למרות כל בקשותיה לא הסכים לפרט,
הם כמובן הלכו - התברר כי התפתח אצלו גידול סרטני בלסת,
הגידול היה מאוד תוקפני, גלש לגלגל העין ובתוך שנה חברתי קברה את הילד- שום דבר לא עזר.
בן משפחתי איבד את בנו בתאונת דרכים -
העולם חרב עליך בדקות כשמקבלים ידיעה כזו.
יש צורך להוסיף?
אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש כמה סיפורים כאלה באמתחתו.
ואז אני חושבת לעצמי
כל עוד - יש פתרון לבעיה
יודעים לקרוא לה בשמה וכיצד להתמודד איתה.
יש איזה טווח סביר שזה אמור להפתר
או שאפשר פחות או יותר להמשיך לחיות כך בצורה מספקת
אז הכל בסדר.
ופה אני קצת מבינה את הדתיים
למרות שבסך הכל אני מאוד רחוקה מהם,
את הברכה הזאת
שאומרים כל בוקר - אחרי שקמים ורואים שהצלחנו לקום 