אני רוצה להפנות אותכם לכתבה שהתפרסמה היום בנוגע לילד אלים בבית הספר בקדימה-צורן.
זה מעלה דילמה לא פשוטה מצד אחד ומצד שני כאמא לילד צעיר אין לי שמץ של היסוס כשאני חושבת על בטחונו של הילד.
לי יש ילד שהיה קצת "בעייתי" עד לאמצע כיתה ג',
בעייתי זה אומר שכשלא "בא לו" הוא היה קם ומטייל בכיתה,משמיע קולות,
חוזר על מילים,נוגע בחפצים בסביבתו(שלו ושל שכניו וגם בוילון בפח ובכל דבר שהיה קרוב אליו)
מטופף באצבעות מתנדנד במקום- ומאוד מאוד מפריע למי שישב לידו בסביבתו וגם לכל הכיתה,
כמובן שזה היה קורה בשיעורים שהיה לו משעמם
(שזה בערך חצי מהשיעורים) ואני ממש מבינה למה היה לו משעמם,
כילד פיקח מאוד (זו בדיקת רופא מומחה ולא דעה של אמא 
) רוב הדברים הנלמדים לא מעניינים אותו
את הקריאה והכתיבה הוא רכש תוך זמן קצרצר, בחשבון היה לו ידע ברמה של כיתה ג' כשהתחיל את כיתה א'...
למזלנו העצום, ואני מברכת על כך כל יום ויום, מנהלת בית הספר בתפקידה הקודם היתה מנהלת בחינוך המיוחד ויש לה גישה פשוט מחממת את הלב וראויה להערצה בכל הנוגע בטיפול בתלמידים "מיוחדים".
נפגשתי עם המנהלת כמה פעמים לפני שהתחיל את כיתה א', סיפרתי לה עליו ושיתפתי אותה בכל הבדיקות האיבחונים והטיפולים שאנו עושים. כשבני התחיל את לימודיו המחנכת שקיבלה אותו הכירה אותו ואת הרקע וידעה היטב כיצד לנהוג עפ"י הנחיות המנהלת ועצותיה.
למרות זה עברנו שנתיים לא קלות בהן קיבלנו חוות דעות אשר אמרו "הוא לא מתאים לריטלין בשום פנים ואופן" סוג ה"הפרעה"ממנה הוא סובל שייכת לקבוצת ה"קשב וריכוז" אך ממש אינה מוגדרת ככזו. מצד שני היינו אצל רופאה נוירולוגית אשר אחרי 4 דקות בערך הוציאה אותנו עם מרשם לריטלין (וכמובן שהרגשתי שהבדיקה לא היתה יסודית מספיק ולא הקשבתי לה) נתנה מרשם בלי הסברים ובלי שום הכנה.
ובגלל שלא הייתי שקטה חיפשנו רופא מומחה ומומלץ הגענו אליו לבדיקה, לקח לנו שנתיים להגיע להחלטה ללכת למומחה הזה, שנתיים של ריצה מרופא לרופא וממכון למכון אבל בסוף זה הגיע...
בהמלצת הנוירולוג המומחה שבדק אותו במשך שעה, בדיקה יסודית, הסביר לנו מהם הקריטריונים אליהם הוא מתייחס, דיבר עם הילד והסביר לו מה קורה לו בגוף ולמה יש לו את ה"רעש" הזה.
אז התחלנו טיפול בריטלין, בהתחלה לנסיון וכשראינו כי טוב, ובעיקר כשהילד מבקש כל בוקר בלי לפספס את הכדור שעושה לו שקט בגוף...
היום אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי.
אמצע כיתה ד', הילד תלמיד מצויין בכל המקצועות, ומצטיין במיוחד במתמטיקה ומדעים.
הוא מקשיב בכיתה ולא מייצר בכלל איזו שהיא בעיה, מכין שיעורים אפילו...
היום הוא סובל מהקצה השני - הילדים הפרועים והכוחניים , הפרחחים בני ה 10 , ששפת הדיבור שלהם היא קללות ומכות, ובעיקרון מספיק אחד או שניים כאלה ועוד עשרה שנגררים אחריהם מפחד או מהערצה, כדי להפוך לגורם מפחיד.
בשורה תחתונה -
מה שהכתבה הזו עוררה בי זה את שני הקצוות, מצד אחד ההורים שאינם מטפלים בילד הבעייתי הם האשמים הראשונים, אי אפשר להתנער מהאחריות שלנו על הילדים שלנו ולהשליך הכל על ה"חינוך" ובית הספר, אסור שכיתה שלמה תסבול בגלל ילד אחד שהוריו לא נהגו נכון.
מצד שני - אם ילד לא שפר עליו מזלו, לא נולד להורים הנכונים או למצב משפחתי "נכון" האם אנחנו כחברה צריכים להמשיך "להעניש" אותו. האם לא מתפקידנו לדאוג לו? ועד איזה מחיר אנחנו אמורים לדאוג לו?
האם זה נכון שעל חשבון התלמידים הטובים והנורמטיבים אנחנו משקיעים זמן וכסף כדי לטפח את הבעייתיים?
אם היו משקיעים 60000-100000 ש"ח בכיתת מחוננים האם זה לא נכון יותר?
ממש אין לי תשובות, במיוחד לי שנמצאת בשני הקצוות...
יום טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: