הייתי בת 14 כשהכרתי אותו, את מי שאני מכנה אחרי שנים "בעלי הראשון".
היינו חבורה מאוד צמודה גרעין של 8 בני נוער כולם גדולים ממני, רובם בנים, ועוד איזה מספר של "לא קבועים" שהצטרפו מידי פעם, ילדים טובים אבל לא מה שקוראים היום חננות, בעצם אולי כן היו מכנים אותנו ככה, עישנו סגריות אבל לא מעבר, שתינו המון בירות אבל זכור לי אולי מקרה אחד או שניים שהשתכרו ממש, מעבר ל"ראש טוב".
אני הייתי תמיד ה"ילדה" היו "שומרים" עלי שלא אשמע את הגסויות שדיברו, חבורת בנים נוטפי הורמונים בני 17+ אם היו קטעים גסים בסרטים תמיד היה איזה מתנדב שהיה דואג להסתיר לי את העיניים
. לא היה מצב שהלכתי לבד עוד מעבר לזה, מקום המפגש , ההאספות, שעה שעתיים של קישקושים לפני שיוצאים לבלות היתה בדרך כלל אצלי בבית , היינו נדחסים 10-12 חבר'ה בחדר שלי שותים אוכלים מחליטים לאן ואז יוצאים, ובחזרה בהרכבים יותר מצומצמים אבל היינו נפרדים ליד הכניסה לבניין שלי(למרות שזה לא היה בדרך של אף אחד...)
רק להזכר בתקופה הזו מעורר בי געגוע אדיר.
היו בחבורה עוד שתי בנות. אחת שהיתה שכנה ובת כיתה של אחד הבנים ,ליאור, שהיתה כרוכה אחריו בצורה מזעזעת ומתוך כך ובגלל שהוא ממש לא שם עליה היא עשתה דברים מתוך איזו מחשבה מעוותת שזה מה שיגרום לו לשים לב אליה. הוא מצידו היה לועג לה, אומנם בצורה אינטלגנטית אבל עדיין היה ברור לכולם, מלבדה כנראה, שהוא משועשע ממנה ותו לא. דנית הזו קינאה כנראה בתשומת הלב שקיבלתי וניסתה בכל מיני דרכים להלחם במצב. בהתחלה היא גילגלה עלי צחוקים עם ה"גדולים" על הקטנה ועוד כאלה כשזה לא הצליח ניסתה להיות חברה...בלי להכנס יותר מידי לשטויות האלה רציתי לספר שבפעם היחידה שנפרדתי מ"החבר" היא מיהרה להתחבר איתו לעודד אותו הזמינה אותו אליה הביתה וניסתה כל תרגיל אפשרי.
הבת השניה, מיכל, היתה הסנובית, בת עשירים שלאף אחד לא היה מושג איך היא הצטרפה אבל היא לא ממש הזיקה ולא היתה יותר מידי נוראית. והיו עוד כל מיני בנות שבאו והלכו מידי פעם חברות וידידות, אף אחת לא היתה עוד ממש קבועה איתנו.
בערך אחרי חצי שנה של יציאות כאלה ובילוי די צמוד ואינטנסבי השתנו קצת דברים.
שני נערים היו קרובים אלי במיוחד ודי התחברנו כשלישיה. הם היו חברים מאוד טובים מהגן, שונים מאוד זה מזה, אחד גבוה ומוחצן, ליאור שסיפרתי עליו, הוא היה קצת ילדותי שובב בדחן, ממשפחה בעלת אמצעים (לפחות מנקודת המבט שלי) אצלו היו כל החידושים וה"צעצועים " היוקרתיים- יענו גאדג'טים בלשוננו היום- היתה לו "מערכת סטראו"(מישהו זוכר?) היתה לו מסרטה משוכללת, היתה לו כלבה גיזעית "עם תעודות"....הייתי יכולה לצחוק איתו שעות. הוא היה מקניט אותי ועושה לי קטעים שהיו מרתיחים בהתחלה- אבל הכל בדרך כלל היה נגמר ברוח טובה. אצלו היינו עושים מסיבות (פעם היו דברים כאלה- היום למסיבות בבית מוכרים הזמנות...) נפגשים לראות סרטים, שם בלי להתכוון ראיתי את הסרט הכחול הראשון בחיי. היה קל מאוד להיות חברים שלו.
השני, אייל, קצת פחות גבוה מליאור צנום יותר, חזות רצינית למרות שהיה לו תמיד צחוק מתגלגל וחוש הומור בריא, הרבה יותר סגור, משפחה של אנשי צבא (כמוני אגב) ובית מאוד צנוע. הוא היה המאזין הכי טוב שלי, שיחות הנפש היו בדרך כלל איתו.הוא היה הראשון שתמיד הזכיר לי מה השעה ושצריך לחזור - אני הייתי ילדה מרדנית קצת
אבל אבא שלי היה רס"ר בצבא והקפיד מאוד בבית שאחזור לפני עשר באמצע השבוע ולא יאוחר מחצות בימי שישי.... לא יאומן. רק אחרי גיל 17 קיבלתי "הקלה" בעונש והרשו לי לחזור באחת 
.
כאמור כחצי שנה אחרי שצורפתי לחבורתם - קבע איתי אייל שנפגש בסיפריה ונלך יחד לפגוש את החבר'ה. היינו נפגשים כך מידי פעם, כשצעדנו יחד למקום המפגש - הסביר לי בהתרגשות אמיתית, שהוא לא יכול להמשיך בשלישיה הזו והוא רוצה שנהיה זוג. לא הבנתי איך הוא מתכוון שזה יקרה, הרי בילינו כל הזמן ביחד בהרכבים שונים ליאור ואני , ליאור ואייל, אייל ואני...זה היה לי מאוד נחמד. שניהם בעצם חיזרו אחרי אבל בתמימות של ילדה בת 14 לא לקחתי את זה עדיין צעד קדימה. והם כן...
היתה לנו שיחה מאוד ארוכה. לא הגענו כמובן למפגש עם כולם. אני ניסיתי להבין את המשמעות ואיך פתאום נפרדים מהחבר'ה ונעשים לזוג והוא אמר הכל חוץ ממה שבאמת רצה להגיד - "אני אוהב אותך"
זה לא קרה מיד אבל תוך זמן מה היה ברור לכולם שאנחנו יחד. להפתעתי ליאור לא נעלב, ודי נמוג ברקע. הוא לא אמר כלום אבל אני הרגשתי שהיה משהו מוזר. בהזדמנות הראשונה שהיתה תפסתי איתו שיחה וסחטתי ממנו מה קורה - התברר שהם עשו בינהם הסכם "ג'נטלמני", הסכם של גברים, שניהם רצו לצאת איתי וכמו שהיינו לא היה כמעט מצב שזה יקרה ספונטני, אז הם עשו הגרלה, מי ינסה ראשון ואם לא ילך לו אז הוא מפנה את מקומו לשני.
הוא סיפר שכשאייל זכה בהגרלה הוא ניסה לשחד אותו בכל מה שעלה בדעתו כדי שיוותר, אבל אייל לא הסכים.
די הייתי בהלם - אבל עד לנקודה הזו בזמן כבר כל כך נקשרתי לאייל שלא יכולתי לחשוב על אפשרות אחרת.
כשאני כותבת ונזכרת בדברים אני משירה ממני אי אלו שנים וחוזרת לחשוב במונחים של בת טיפשעשרה...השנים שעברו לא גרמו לשום דבר להעלם, רק התחושה שאני מספרת איזה סרט שראיתי.
המשך יבוא...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: