jenny-זה מה יש

כל כך מפחיד שאי אפשר להמלט מהגנטיקה.

מהתורשה.

מזה שהורי העבירו לי כל מיני דברים טובים כמובן , אבל איתם ביחד גם דברים ממש לא .

כמובן שזה לא בכוונה,

הכל באהבה

ולמרות זאת.

היינו משפחה די בריאה עד ש-

אימי כמעט נפטרה בלידת אחי(היא היתה בת 24 אז).

אחי הצעיר אובחן בגיל 10 (במלחמת המפרץ) כחולה בסוכרת נעורים.

(זה לא אמור להיות גנטי זה בעיקרון מחלה של כשל נקודתי של הלבלב, במקרה שלו אומרים שזה בעיקבות הסטרס).

לאבי ולדודתי יש סרטן.

הדודה כבר נלחמה בו לפני 9 שנים, היתה על סף העולם הבא וחזרה ממנו - וכעת הוא היכה בה שוב, סרטן ממין אחר.

לאבי יש כשל בכליות, אימו היתה בטיפולי דיאליזה בשנות חייה האחרונות והוא במעקב צמוד, מבלה בכל שבוע יום או יומיים בבית החולים, ממש משרה חלקית. בודקים אותו כל הזמן גם בגלל הסרטן וגם בגלל הכליות - ממש כיף.

לאימי יש חבילת צרות משלה כשהגדולה מבינהם היא סוכרת, היא מזריקה לעצמה 5-7 זריקות בכל יום.

יש לה עוד כל מיני צרות אבל אני כבר מרגישה שאחרון הקוראים נוטש...

מה שרציתי להגיד בסך הכל הוא שאני חרדה לילדיי.

קצת גם לעצמי.

אני רואה את כל זה ואומרת שזה מפחיד,

לא בשליטה שלי.

אין משהו מסויים שאני יכולה לעשות כדי לברוח.

ברור לי שאי אפשר להתחמק מהתורשה הזו -

אז אני אוכלת בריא יחסית,

אני משתדלת לשמור על הבריאות שלי ושל הילדים

אבל האם כל זה עוזר? האם זה משנה משהו בכלל?

אופטימיות.

זאת המילה.