למי אכפת?

אני חייבת לומר משהו לכל המגיבים:

חזרתי הביתה, מהטקס באנדרטה פה, ואחרי שכל האורחים שפוקדים אותנו ביום הזיכרון הלכו והכל נרגע כאן בבית. התיישבתי לראות אם מישהו בכלל הגיב ופשוט התרגשתי מהתגובות שלכם. התרגשתי יותר מבטקס. באמת. אז תודה לכם מגיבים מדהימים, על האכפתיות, על ההתעניינות והתגובות המרגשות שלכם. וכמובן תודה על ההמלצות שהביאו את אחי להמלצת העורכים. תודה.

עדי.

27 ימי זיכרון, בהתאם לגילי, אך מרבית אלו שאני זוכרת, חוויתי כאחות שכולה שעבורה לא

מדובר ביום ממלכתי, אלא בעוד יום זיכרון, רק הפעם פומבי. ביום הזה מותר לבכות בפרהסיה,

מותר לדבר על אחי, מותר להיות עצובה, מותר להיות חלשה, מותר לדבר על הגעגוע לאח שאהבתי ואיננו עוד.

הכנתי אלבום זכרונות שלי מאחי אסף, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה ממטען צד שלקח 5 חיילים.

הכי זכור לי שאסף,

היה חולה כדורגל. אוהד שרוף של הפועל באר שבע. זה הדבר הכי בולט אצלו וגם אצלי. נסע לכל משחק - בית וחוץ,

ואנחנו בכלל לא בארשבעים. גם ביום מסיבת בר המצווה שלו, הוא ואבי נסעו למשחק, הוא לא הסכים לוותר.

שהאורחים באולם יחכו. ורק אחרי המשחק התפנה להגיע לאולם עם טעם קצת מר כי קבוצתו סיימה רק בתיקו

מול המקום האחרון (מכבי יפו). היינו נוסעים יחד למשחקים, הוא לימד אותי לשיר, לקלל את השופט

ולהריע לאדומים. עד היום אני נוסעת למשחקים (כבר לא כל כך, מסיבות בריאותיות) עם הצעיף שלו על צווארי.

שנה שעברה הגשמתי חלום ונפגשתי עם הקבוצה וסיפרתי להם על אחי אסף.

בבר המצווה שלו.

הכי זכור לי מאסף

איך היה אובססיבי לגבי השיער הבלונדיני שלי. היה רודף אחריי ברחוב כדי שאכסה את השיער בכובע

שיגן עליו מהשמש, וקונה לי שמפו מיוחד לשמירה על שיער בלונדי לילדים.

שבת בבסיס שלו. אסף אחותי ואני. אחרי התמונה שלח אותי מהר לצל :-)

הכי זכור לי מאסף,

איך הוא נכנס לנעליי ה"אח הגדול" מצויין ותמיד הגן עליי ועל אחותי. איך פעם אחת בא לבית הספר

היסודי בו למדתי, עם כמה חברים שלו, ו"הסביר" לילד שהציק לי למה לא כדאי לו לעשות את זה,

ככה מול כל הילדים. ומאז הוא לא הציק לי יותר.

איך תמיד היה נותן לי לשבת עם הח'ברה שלו בכל ערב שבאו אליו ולא נפנף אותי כמו שבדרך כלל

עושים לאחים קטנים. עד היום אני בקשר עם החברים שלו. כשהוא נהרג הם אמרו שאני ממשיכת דרכו.

אחי ואני ביום ההולדת שלי. אחת התמונות הבודדות שיש לשנינו לבד.

הכי זכור לי מאסף,

איך שהוא היה לוקח אותי ואת אחותי לימי כיף בסופי שבוע. לסרט בקניון, לגלידה, לבאולינג,

או סתם לנסוע על סקייטים (עוד לא היה רולרבליידס) בשכונה.

אחי אסף, אחותי ואני בפורים.

הכי זכור לי מאסף

איך הוא היה יושב ומכין קלטות (עוד לא היה דיסקים) שלמות של אותו שיר ואז מנגן אותן שעות וצלילי

אותו שיר בוקעים מחדרו. אתניקס וR.E.M היו הלהקות שהכי אהב, ואת כל השירים דיקלם בעל פה.

היום כל פעם שאני שומעת את אתניקס ברדיו או בטלויזיה, אני מחייכת וחושבת עליו,

וכשאני הולכת להופעות שלהם, הדמעות חזקות ממני. יום אחד אגשים חלום ואפגש עם חברי להקת

אתניקס ואספר להם על המעריץ הראשון שלהם, עוד לפני שהגיעו לתהילה.

הכי זכור לי מאסף

זה הצמה הדקה שהיתה לו מאחור, עד הגיוס. והשטויות שהוא והחבר הכי טוב שלו גל היו עושים

כל אחר צהריים אחרי הלימודים.

ספורט חורפי - "ציד שלוליות" הם קראו לזה. מי שמצליח להכנס לשלולית הכי עמוקה

ולצאת ממנה בלי שהטרקטורון ייתקע - מנצח.

הכי זכור לי מאסף

האהבה שלו לטנקים והשאיפה להתגייס לשריון ולהיות לוחם, בעקבות אחיו הגדול.

"הכי חשוב להיות חייל קרבי מצטיין" תמיד אמר. זה גם שם הסרט שעשיתי עליו.

אסף התגייס לקרבי וסחף אחריו את חבריו.

לאחר שנהרג חלקם לא היו מסוגלים לסבול את זה ונטשו את הקרבי. כשאני שירתתי בצבא,

אמנם לא שירתתי בשריון, אבל הלכתי עם הכומתה שלו על הכתף ולא יכולתי שלא לחוש גאווה.

מציץ מתוך טנק בתערוכה של יום העצמאות.

בבסיס ליד הטנק שלו.

הכי זכור לי מאסף

החופשה האחרונה שלו בבית. בחופשת סוכות. מאז אנחנו לא חוגגים יותר את סוכות. פשוט קשה מדי.

 ימים אחרונים עם אסף. תמונה אחרונה איתו. בדיעבד כמובן. עם אמא בסוכה.

הכי זכור לי

25.10.92 היום בו באו 2 קצינים במדים להודיע לנו שאין יותר אסף.

התמונה הזו צולמה כמה דקות לפני האסון. את המקום בו זה קרה רואים ברקע כאן.

הוא וחברו צילמו אחד את השני רגע לפני הכניסה ללבנון בדיוק את אותה התמונה

(שימו לב שיש שני נשקים על הטנק). את המצלמה מצאו בין השרידים לאחר הפיצוץ וזו אחת

התמונות שהצליחו להציל. גם חברו נהרג יחד איתו ואת תמונתו מסרנו למשפחתו.

הכי זכור לי

שבעיתונים היה סיקור נרחב על אותו אירוע בו נהרגו 5 חיילים.

אומרים תמונה שווה אלף מילים? אז התמונה הזו ספציפית גורמת לי לאלף דמעות כל פעם מחדש.

אימי מחזיקה אותי בלוויה אחרי הנחת זרים על קברו של אחי.

המשפט שנצרב בזכרוני והכי זכור לי מכל השטויות שציטטו אותי מקשקשת.

יום אחד אני אאזור אומץ ואשלח מכתב לכל אותם עיתונאים שכתבו עלינו, שהתרגשו ותהו

מה יעלה בגורל משפחתי, ואספר להם שאנחנו בסדר גמור.

בשנה שעשיתי את הסרט על אחי, אפילו כתבתי כבר מכתב אחד אך מעולם לא שלחתי.

ימי הזיכרון שהכי זכורים לי

הראשון, ב 1993

בגיל 10, כששרתי עם המקהלה של הילדים על הבמה, הקריאו את השם של אחי ברשימת הנופלים

ופתאום זה נחת עליי. אני כבר לא שייכת למקהלה, מקומי למטה עם המשפחות השכולות.

"יום הולדת" 20 של אחי. זרי פרחים בצורת  20 על הקבר במקום מסיבה.

את שם המשפחה מחקתי והוא "שמור במערכת"

יום הזיכרון ב 2000

כשבטלויזיה הקרינו את הסרט שעשיתי על אחי באותה שנה, ולמחרת בבית הספר המורה סיפר לי שזה היה

מחזה מדהים איך כל תלמידי בית הספר צפו בסרט ביחד,כולם התנקזו לבניין אחד בזמן שידורו, בדממה,

כשלמסדרונות הוצאו טלויזיות מהכיתות כדי שכולם יוכלו לצפות במסדרונות, שיהיה מקום לכולם.

האנדרטה בבסיס. שמות המשפחה של הנופלים "שמורים במערכת"

יום הזיכרון ב2005.

יום לפני, היה משחק של הפועל באר שבע נגד בני סכנין. בבית. אני הגעתי בטיסה מהופעה של קורס

המשחק שלי בתל אביב, חטפתי 2 דוחות מהירות בדרך. הגעתי בדיוק במחצית. 0-0

עטופה בדגל ישראל התיישבתי בשער 2 (5 היה מפוצץ). אחחח כמה חשוב היה לי שינצחו. הובלנו,

הכל היה נראה טוב, אבל אז הגיע השיוויון בדקות הסיום. כמה עצבים.

היום, שוב יום לפני יום הזיכרון, ב"ש ניצחה 0-4.

במסע לפולין בכיתה יב'. אסף תמיד היה ציוני, פטריוט שאוהב את ישראל.

יום הזיכרון ב 2008

הפעם היחידה שלא הייתי בארץ. זה היה קשה להיות בארצות הברית בתקופה הזו של יום

הזיכרון ויום העצמאות. ללימודים לא הלכתי, עמדתי דום כשבארץ היה 8 בערב והדלקתי נר נשמה.

במוצב בו שירת על גבול לבנון, ליד מיטתו רשם (כמו כולם) את שמו, מחזור אוג' 91,

ותאריך נוכחי 7.10.92. מתוך הסיור שעשו למשפחות הנופלים במוצב.

המוצב בצפון

יום הזיכרון 2010

מזה 13 שנה לא אני אחראית על הטקס במקום מגוריי. בגלל מצבי הבריאותי, ביקשתי שימצאו

מישהו אחר שיעשה זאת במקומי. מזה 13 שנה (חוץ מהפסקה של שנה ב08) שלא אני מנחה את הטקס.

ואני אגיע אליו כאחות שכולה ולא כמפיקה\יוצרת\מנחה. מוזר אבל נתרגל.

איך אומרת תמיד אימי - "יום הזיכרון נועד לשאר אזרחי המדינה,אנחנו לא צריכים את היום הזה,

עבורנו כל יום הוא יום זיכרון"

מי יתן ולא יהיו עוד מצטרפים למשפחת השכול.

יהיה זכר הנופלים ברוך.