למי אכפת?

כפי שהבטחתי בפוסט על יום המודעות לפיברומיאלגיה, אני מקדישה פוסט נפרד "לכבוד" ציון שנה להיותי פיברואית

את הפוסט אלווה עם תמונות מימים מאושרים שלי

לא יהיו פה חגיגות וברכות "מזל טוב" לכבוד השנה.

היום אני "סוגרת" שנה עם הפיברו. "רק" שנה, כי לי באופן אישי זה מרגיש כמו נצח.

קשה לזכור כבר איך הייתי לפני.

אולי בגלל שזה כואב מדי לזכור מה הייתי לפני...

אני לא אברבר כאן על התקופה שחליתי בפיברו, על זה דיברתי כבר כאן -

 http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=656162&blogcode=11262143

ופירוט על מה זה בכלל פיברו כתבתי בפוסט שהגיע להמלצת העורכים  ביום המודעות-

 http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=656162&blogcode=11771795

במהלך השנה הזו, שהיתה מאוד אינטנסיבית מבחינת אירועים, חוויתי עליות ובעיקר מורדות עם הפיברו.

במשפט אחד - הפכתי לצל של מה שהייתי עד לפני שנה.

 רגע של אושר: יום הולדת 24 בLA בפאב שהפך לפאב הבית שלנו

במשך חצי שנה הייתי בבית, לרוב במיטה

בחצי שנה השניה, ניסיתי להתעלם מהפיברו ולחזור לאורך חיים אינטנסיבי כפי שהייתי רגילה.

בעצם חצי ממה שהייתי רגילה ועדיין...הרבה מעבר למה שמומלץ לאדם בריא, בטח לחולה פיברו.

 רגע של אושר: סיור תיירותי בשדרת הכוכבים - כוכב ריק שמחכה לשם שלי

במהלך השנה הזו הכרתי אנשים נפלאים ומופלאים, שרק מלחשוב עליהם, אני שואבת כוח.

יש לי היום חברים פיברואים רבים, והם חלק בלתי נפרד מחיי

הם הכי מבינים אותי, בלי להתאמץ, בלי שאפצה את פי.

רגע של אושר: התקופה המאושרת בחיי, עם בן הזוג בניו יורק

הכרתי הרבה אנשים, הכרתי הרבה כדורים, בדיקות, טיפולים.

שום דבר שמבריא, רק מקל.

למדתי מי החברים האמיתיים שלי

למדתי מה זה להרגיש נכה. אבל אני לא נכה, ממש לא.

רק לפעמים אני מרגישה כזו, נפשית.

למדתי שמותר לבקש עזרה ואף אחד לא מת מזה

למדתי להעריך את היכולת לעלות מדרגות, לקלף ירקות, למזוג לעצמי לשתות ועוד

 רגע של אושר: עוד תקופה מאושרת בחיי

לצערי הרבה לא הפנמתי מאז שחליתי.

אני עדיין מגזימה עם כמות הפרוייקטים שאני לוקחת על עצמי

עדיין לא שומרת על תזונה נכונה

עדיין ישנה במקרה הטוב 6-5 שעות, ועושה די הרבה לילות לבנים

קריסות יש בערך כל שבועיים ואני חיה מקריסה לקריסה.

לפני יומיים, שברתי שיא שפל חדש -

ניסיתי לאכול מרק, ונאלצתי לבקש מאימי כף פלסטיק,

כי הכף הרגילה היתה לי כבדה מדי והגבירה את הכאב ביד.

רגע של אושר: אי אפשר בלי המבורגר טוב :-)

היום נפתח פסטיבל קולנוע דרום

שנה שעברה כבר לא הייתי ב"קוו הבריאות" במהלך הפסטיבל

השנה  - הגעתי היום בשמלה קיצית, מלאה באנרגיות, שוב בעלת תפקיד בפסטיבל,

הפעם קיבלתי מחמאות שטענו שאני זורחת וקורנת והחליפו את ה"יו מסכנה איך את סובלת".

שמש, סרטים, אחראיות ועוד שמש, פשוט עושים לי טוב :-)

לחלקיקי רגעים אפילו שכחתי שאני חולה, מתרוצצת במתחם,

דואגת למה שאני צריכה לדאוג ונהנית מקרני השמש - משכך הכאבים הכי טוב והכי טבעי.

 רגע של אושר: סיום לימודים בחו"ל.

 זהו. אני יכולה רק לאחל לעצמי, שאלמד כבר לנהוג נכון ואעשה עם עצמי חסד

ואתייחס טוב יותר לגופי, כדי להקטין את הכאבים ולו במעט.

המשך שבוע טוב לכולם