למי אכפת?

בושה לי, לא ידעתי שזה היה ביום רביעי 21.7. לא הבנתי למה כל האזור נצבע שוב בכתום ואני בתקופה עמוסה כך שביקושי יוצא לי לראות חדשות\עיתונים\אתרי חדשות באינטרנט.

אתמול מישהו הסב את תשומת ליבי לכך והחזיר אותי 5 שנים אחורנית.

הנושא החם הוא אילו יכולנו למחוק.... אני הייתי רוצה למחוק את הטעות הזו, לא שאני חושבת שעדיף היה להישאר שם, אבל כמו כל דבר במדינה שלנו זה לא נעשה כמו שצריך, לא תוכנן היטב ולא בוצע כראוי והמדינה לא היתה מוכנה לקליטת כל המפונים ואיכלוסם ושילובם בתוך תחומי הקוו הירוק. את החרפה והעוול הזה הייתי רוצה למחוק.

אז לפני 6 שנים, כשכבר דיברו על זה, אני עבדתי במפעל שהיה בבעלות ישוב בתוך הגוש, ואף אחד לא האמין שזה באמת יקרה, גם שבוע לפני הפינוי, עדיין לא האמינו שזה יקרה.

"נראה לך שיעקרו אלפי אנשים מהבתים שלהם? ישראל לא תעשה דבר כזה, בשביל מה בחרנו ימין?" אמרו לי המנהלים שלי...

כל המפעל היה כתום, כולם צויידו בחולצות של "יהודי לא מגרש יהודי", גם לי היו כמה, זה הפך לסוג של לבוש חובה, "מדי העבודה החדשים".

כובעים, סטיקרים על הרכבים, סרטים כתומים בכל מקום אפשרי. גם הרכב שלי היה כתום להפליא, למרות שברשיון כתוב "כסוף".

אני גדלתי על החופים של גוש קטיף. אחחח איזה חופים.... אין כאלה בכל רצועת החוף של ישראל, נשבעת.

היה משהו קסום, לא יודעת. שלווה, פיסת גן עדן בתוך גיהנום.

כן, היה קצת מפחיד בכל פעם כשנכנסנו ועברנו על הכביש הארוך שמשני צידיו רק כפרים ערביים, שאריות של בניינים שהופגזו בעקבות צלפים שירו על ישראלים מהגגות.

זה היה אחד האזורים שבכל פעם הלב שלי החסיר פעימה כשעברנו שם.

על החוף היו לפעמים יותר חיילים ממתרחצים, היו לנו חברים שהבית שלהם היה על חול הים, מרחק יריקה מהמים, ובכניסה רשת צבאית, קסדה, אפוד וקופסת נשק

(הנשק נעול בארון בבית). סוריאליסטי אבל אלו היו החיים שלהם.

  
מהכביש הראשי מכיוון האזור שלי                                              הפניה המובילה למה שהיה פעם גוש קטיף. היום פשוט הורידו את החלק העליון של השלט

היו לי חברים שגרו שם, שאיבדו אחים\הורים, הייתי בלוויות וביקורי ניחומים, הייתי בבתי פאר ובבתים פשוטים בגוש.

יום לפני שסגרו הרמטית את הכניסה לגוש הייתי חייבת ביקור אחרון. זה היה עצוב, ואני אפילו לא גרתי שם. כל ישוב שעברנו לידו, זו היתה הפעם האחרונה, היינו בחוף, פעם אחת אחרונה.

הכל היה שונה. אף אחד כבר לא חייך, לא השתזף להנאתו. כולם היו במתח - החיילים והתושבים כאחד. ניסינו להנות מהשמש אבל איך אפשר?

ביקרנו חברים, שנקרעו בין מציאות - אריזת הבית, לבין חלום - שלא יהיה פינוי. "מקסימום נפרוק חזרה את הארגזים צ'יק צ'ק, בשמחה, אין שום בעיה" חייכו חיוך מאולץ, עם מחנק בגרון.

בתקופה שלפני הפינוי, האזור שלי הוכרז כשטח צבאי, כל תושב האזור היה צריך להתפקד, להעביר פרטים אישיים ופרטי רכב בצירוף הוכחה שהוא אכן תושב האזור, כדי שיוכל לקבל אישור מעבר אישי ומדבקה לרכב. כן, היו לנו תעודות זהות חדשות, ורכב שלא היתה עליו מדבקה צהובה בצורת משולש עם הכיתוב

 "אישור מעבר לאזור #" וחותמת צבאית, לא יכל לעבור, ואם למישהו ברכב לא היה את תעודת הזהות החדשה, הוא לא יכל לעבור. כל האזור היה פקוק בשל שיירות צבאיות שמעבירות ציוד לוחמה, קראוונים, טנקים ומה לא בעצם, ו75% מהתנועה על הכביש היתה צבאית. זה היה סיוט, אבל עדיין אפילו לא פסיק לעומת מה שעברו תושבי הגוש עצמו.

הנה התעודה שלי, כמובן טישטשתי את הפרטים הרגישים...

כן, לכל תושב באזור היה כזה, בלי זה אי אפשר היה לעבור דרך טבעות הביטחון של הצבא, היו כמה טבעות, על פי מיקום וסמיכות לכניסה לגוש עצמו

שכאמור הגישה אליו נאסרה מלבד למי שגר שם. בקרבת מקום הוקם בסיס צבאי שממנו נכנסו כל יום החיילים להתמודד עם תושבי הגוש שחלקם נקט באלימות מילולית ופיזית נוראית כלפי החיילים האומללים שקיבלו פקודה להיות שם וחלקם מצולקים נפשית\פיזית עד היום, ממש כמו המפונים.

עמדתי וראיתי איך הגוש מפונה, חלק ברצון חלק בכוח, חלק באלימות משטרתית, חלק באלימות מבזה מצד התושבים, שגרמו לי להתבייש בחודשים שתמכתי בהם,

אבל הם היו מעטים, קיצונים. בגללם איבדו המפונים את אהדת הקהל, כי כולם זוכרים איך שפכו חומצה על חייל ושוטר, צבע, אבנים ומה לא. ראיתי את נזקי הקאסמים שירדו עלינו כמו גשם ביום חורפי, ואז עמדתי וראיתי איך עזה מופגזת, כמעט מאותו מקום שראיתי את הפינוי.

ראיתי גם לאן התדרדרו רוב המפונים, שחלקם הגדול גר עד היום בקראוונים ובתנאים נוראיים, עם אחוז גירושים גבוה, אחוז אבטלה גבוה, נסיונות (וכמה הצלחות) של התאבדות והעתיד מעולם לא נראה קודר כל כך.

מה שנותר היום. פשוט מחקו את השם "גוש קטיף", שלא יפריע לאף אחד בעין...

באזור שלנו הקימו כמה ישובים שהם העתק של ישובים מהגוש מבחינת אוכלוסיה. רציתי לנסוע לצלם תמונות של איך שהישובים האלו נראים, שכונת קראוונים שאנשים חיים בה כך כבר 5 שנים אבל החלטתי לחסוך מכם את התמונות, אולי מחר. מה גם שאני עדיין בעיצומה של קריסה פיזית (קורה אחת ל3 -4 שבועות) אז קצת קשה לי לזוז. אבל אם יהיה ביקוש אני יאסוף את עצמי ואסע לצלם.

זה היה השיר שהיווה כסוג של המון הפינוי בצירוף תמונות מהפינוי: תסתכלו טוב על התמונות, תקשיבו למילים...

זה גם השיר שנכנס לפינת שיר השבוע.

 בלי להכנס יותר מדי לוויכוחים פוליטיים אני רק רוצה להגיד, שמאוד קל לתושבי גוש דן להביע דיעה שמאלנית בעד הפינוי, לא הם נעקרים מהבתים שלהם, הם לא סופגים קאסמים, אש צלפים על חקלאים או הסתננויות מחבלים שמרתקות את תושבי האזור לבתים. הם רק יושבים בבתי קפה ובמקרה הטוב טורחים לראות את זה קורה בחדשות. נורא קל לבוא ולהגיד "מה הבעיה, כולה בית" או "סתם בכיינים קיבלו מלא כסף" וכל מני כאלה...

מה שרוב תושבי המדינה לא יודעים זה שהירי לא נפסק לרגע, אבל החלטה מדינית שלא לדווח על כל הקאסמים וכל הירי לגדר המערכת וכל חדירות המחבלים, כדי לא להפר את שלוות אזרחי ישראל וחלילה וחס שלא לעורר פאניקה שאשכרה יש פה מלחמה ויש פה אוייב. אבל עזבו, למי אכפת?

העיקר שבתל אביב אפשר לישון בשקט.

שנדע ימים טובים יותר, ושהמפונים יצליחו למצוא את דרכם לתוך החברה הישראלית.

שבת שלום