אתמול הגעתי לשער 5, למשחק גביע הטוטו נגד אשקלון, אחרי הרבה זמן.
הייתי שם במשחק האחרון של העונה שעברה, זה היה הביקור היחיד באותה עונה,
שהיה עצוב ושמח וכיף וקשה (פיזית) והכל ביחד. אתמול היה מעולה, גם עזר שניצחנו :-)
החדר שלי בבית הקודם. שימו לב לחולצה של הפועל עם ההקדשה וחתימות
השחקנים ממוסגרת מאחוריי.
אני גדלתי בווסרמיל. מגיל שנתיים אבי ואחי היו לוקחים אותי למשחקים, אז זה היה שער 6, המנהרה.
אבא שלי לא רצה לשבת בשער השרופים.
ברגע שהיה לי רישיון כשהתגייסתי - התחלתי ללכת לשער 5, שער השרופים. מהר מאוד התחברתי
לגרעין ולנפשות הפועלות ביציע שאחראים על העידוד והפכתי לחברה מן המניין.
8 שנים הגעתי בנאמנות לשער 5, לכל משחק בית, למרות שמעולם לא עשיתי מנוי ולרוב משחקי החוץ,
להוציא את התקופה שחייתי בארצות הברית.
לפני שנתיים כמעט ולא הייתי בשער 5 כי צילמתי את המשחקים מהדשא.
שנה שעברה לא הייתי כי חליתי בתום אותה עונה שצילמתי ובגלל מצבי הפיזי לא התאפשר לי להגיע למשחקים.
הנהיגה, ההליכה לשער, עמידה בתור, עלייה וירידה במדרגות, כיסא פלסטיק, לעמוד, למחוא כפיים...
כן, זה נשמע מפגר אבל אני לא יכולה לעשות את הדברים האלה בלי שזה יעלה לי והתשלום הוא גבוה,
ולא בכסף אלא בכאבים.
בעונה שעברה הגעתי ל6 משחקים, לאחד הוזמנתי על ידי הדוברת לשבת בתא הכבוד עם אלונה (הבעלים),
3 משחקים הלכתי לשער 2, מול 5, שער שגם מאכלס הרבה אוהדים נאמנים אבל לא עומדים בו,
ואין מדרגות בכניסה ליציע אז זה היה לי יותר קל להתמודד, למשחק שסגר את העונה הלכתי לשער שלי,
שער 5, לא עניין אותי הכאבים שאני אסבול אחר כך, הייתי חייבת פעם אחת לבוא לשער 5.
והיה משחק חוץ אחד שהלכתי, נגד מכבי בבלומפילד.
אחרי כל משחק "שילמתי" בקריסה פיזית ו"בילוי" במיטה בין יום וחצי לשבועיים - משחק החוץ עלה לי ב10
ימים במיטה וסך כל שבועיים של כאבי תופת וחוסר תפקוד פיזי. משחק החוץ שבר אותי גם נפשית לגבי המצב
שלי והעתיד ושלח אותי לימים שחורים במיוחד, שאני שמחה שהצלחתי לצאת מהם.
חשבתי לעצמי שאם משחק כדורגל גורם לי לכזה סבל, מה הטעם בחיים בכלל?
שער 5, עונת 08-09 במשחק שאמור היה להיות משחק העליה... אני תיעדתי מהדשא ולא הייתי בפנים,
חוויה מסוג אחר - לתעד את הדבר המדהים הזה.
העונה, ידיד שלי משער 5 החליט שהוא מנסה לארגן לי מנוי לתא כבוד בחינם דרך אחד הספונסרים,
שם לא ממש מעודדים אבל לפחות אני אוכל להגיע למשחקים - אין מדרגות בכניסה, החנייה קרובה
והכיסאות מרופדים, אז זה לא יגבה מחיר פיזי כמו כל שער אחר.
אבל בשבועות האחרונים הרגשתי שיש שיפור במצב הפיזי - הייתי בנופש בחו"ל ויצאתי לרקוד -
שזה משהו שנחשב למאורע חריג בשנה וחצי האחרונה ואמנם סבלתי מכאבים אחר כך אבל החלטתי פשוט
לסבול בשקט ולהמשיך הלאה ולא לקלקל את הטיול. את התמונות והעדות לכך שיצאתי לבלות ונהנתי כולכם
ראיתם בתמונות מהפוסט טיול, ובשבועיים האחרונים אני מקבלת פידבקים טובים מהמטפל שלי, שאמר שאני
במגמת שיפור ושהגוף שלי הולך ומתחזק ושבוע שעבר הטיפול עבר כמעט ללא כאבים.
אז החלטתי שבהזדמנות הראשונה אני באה למשחק בית לשער 5, למעין "ניסוי" ,טסט בדיקה, לראות אם אני מסוגלת לחזור ולהגיע למשחקי הבית ועוד לשער 5.
וואו כמה כיף היה לבוא. נכון שזה כולה גביע הטוטו, ועוד נגד אשקלון. נכון שזה ווסרמיל -
מתקן מיושן ומצ'וקמק, אבל אני גדלתי במקום הזה, האווירה, השירים, החברים ביציע...כל כך התגעגעתי.
וזה גם סימל הרבה יותר עבורי מאשר הגעה למשחק - זה אולי תחילתו של ניצחון קטן שלי על המחלה.
ממש התרגשתי. ידעתי שלשבת על כיסא פלסטיק אני לא אשרוד, אז החלטתי שאם אני כבר באה לשער 5,
אני לא יושבת בטריבונה הצדדית, אלא עומדת בטריבונה של הגוש המעודד - איפה שביליתי במיטב שנותיי,
שורה או 2 מעל התופים, שם תמצאו אותי.
במהלך המשחק ואחריו החברים באו ושאלו "נו? איך את מרגישה? יש סיכוי למנוי השנה?" אמרתי שכרגע
אני בסדר, אבל זה לא אומר הרבה, כי הרי הכאבים הרציניים מגיעים יום למחרת, אז הבטחתי לסמס היום
איך אני. במהלך המשחק השתדלתי (לרוב) לא לקפוץ הרבה, לא למחוא כפיים הרבה, וכשהרגשתי שממש
כואבות לי הרגליים התיישבתי.
מה גם שכמעט כל המחצית השניה ישבנו, בגלל השיממון. במחצית ניגשתי להגיד שלום להרבה ח'ברה שלא
ראיתי מזמן, גם לצלמים שהיו שם איתי על הדשא באותה עונה, הרבה פרצופים מוכרים ביציע,
שחלקם אני אפילו לא יודעת בשם, אבל להגיד שלום אומרים :-)
באסה שאותו כבר לא נראה בחוד על הדשא. עם אוהד קדוסי במסיבת העליה בפורום.
זה מצחיק, עד היום, רבים מהאוהדים שלא מכירים אותי אישית, מכירים אותי כ"צלמת של הפועל".
נכון, הייתי שנה שלמה על הדשא עם מצלמה, לפעמים גם צילמתי עבור המועדון, אבל הייתי שנים ביציע,
אקטיבית בפגישות, בפורומים, בהפגננות והמחאות... שנים!
אבל שנה אחת על הדשא עם מצלמה - ואני "הצלמת של המועדון" חחח
אני בימים בריאים לפני שחליתי. בחורה היחידה על הדשא, כולם התרגלו לראות אותי עם
מצלמה ביד: האוהדים, הסדרנים,השוטרים, השחקנים...אולי יום אחד אני אצליח לחזור לצלם.
העדרותי משער 5 הורגשה לי, היו שירים שלא הכרתי, אבל למדתי די מהר.
ה"מנצח" של שער 5, זה שעומד ליד התופים מעל כולם עם הגב למשחק והפנים לקהל, זה שמחליט מה שרים
ומתי מרימים ידיים ומתי מחזיקים צעיפים - התחלף בזמן שלא הייתי, את מקומו תפס אחד המתופפים.
גם את המתופפים לא הכרתי, גם הם התחלפו.
מחצית מהזמן הזכיר היציע לגיא עזורי (המתחזה שהיה פה שנה שעברה) מה הוא חושב עליו -
"גיא עזורי זה לא הקומץ, כל הקהל שונא אותך", עוד שיר משותף לו ולשנאת אוהדי הפועל -
השחקן ערן לוי וכל מני פנינים נוספות.
האם גם איתו זה יגמר רע? ניר קלינגר בתחילת דרכו בבאר שבע.
אני מאמינה בו, למרות שממש קשה לי עם היותו מכביסט בעברו
בדקה ה36 זה הגיע, הרגע הכי מתוק שחווים ביציע - שער לטובתינו.
הרגע הזה שמחכים לראות את הרשת זזה והיא אכן זזה, מאית השנייה שבה מחכים לאישור
ודאי שיש גול חוקי - השחקנים רצים לחגוג. ה"ייייייששששש" ששומעים ביציע, התרוממות הנפש,
שמחה טהורה, משותפת, של אלפי אנשים שקופצים ביחד באוויר תוך כדי חיוך ושאגת "יייייישששששש" קולנית,
הרגע הזה שקופצים ומחבקים את מי שעומד לידך, רואים את השחקנים רצים אלינו מאושרים,
ואז מגיע ה"לעולם לא תצעדי לבד הפועל באר שבע..." כשכל שער 5 באקסטזה, גם הטריבונות של אלו
שיושבים רוב המשחק. (אתמול זה היה "אדום עולה")
יש כאלה שמכורים לסמים\אלכוהול\הימורים\אנדרנלין. כל אחד והרגע שלו - הסם נכנס לוריד,
התזקיק יורד בגרון, יד מנצחת שלוקחת את כל הקופה, קפיצה ממטוס.... ולי? אני מכורה לרגע הזה,
שהקבוצה שלי מבקיעה גול ואני ביציע. לא רואה בטלויזיה, לא שומעת ברדיו, לא קוראת בעדכון תוצאות
של אתר הספורט, אלא נמצאת שם, שותפה לחוויה. זה משהו שלא ניתן להסביר למי שלא חווה את זה.
רק אוהד כדורגל שהולך למשחקים יכול להבין על מה אני מדברת.
או מישהו שמכור לאחד הדברים שציינתי
זה אמנם לא ביציע, אלא על הדשא, אבל אפשר לראות את האושר ברגע של גול.
בתוך היציע הוא מתעצם עוד יותר.
היום התעוררתי כואבת בכל הגוף, קצת צולעת, קצת התקשתי לחתוך את העוף בארוחה אבל בלי קריסה,
בלי שיבוש רציני בתפקוד, שכבתי הרבה במיטה - מותרות שלא יהיו לי כשתתחיל שנת הלימודים כדברי
אימי והיא המליצה ללכת לעוד משחק בדיקה לפני שאני עושה מנוי
אבל! אני החלטתי! - אני עושה מנוי! למרות המחיר הגבוה של המנויים השנה, שיותר מכל מעיד על הניתוק
ההולך וגובר של הנהלת הקבוצה מהעיר ואוהדי הקבוצה (לא ניכנס לזה עכשיו) אני ארכוש מנוי לקראת
המשחק הבא, כסוג של דריכת רגל - אני בסדר! או לפחות בדרך להיות
אני לומדת לחיות עם הפיברו ולא להלחם בו, וגם מחזקת את הגוף כדי שיהיה יותר "עמיד לכאבים"
אם לפני שנה 10 מדרגות או הליכה של 10 דקות גרמו לי לצלוע ולדמעות כאב, היום אני הולכת (בימים טובים)
15 דקות ועולה 10 מדרגות בקלות רבה יותר
יש לי הרגשה שתהיה עונה טובה (לפחות יותר מהקודמת, למרות שזה באמת לא חוכמה)
ואם לא יהיה שינוי לרעה במצבי, אני מתכוונת לראות הרבה ממנה משער 5 :-)
שיהיה שבוע טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
