למי אכפת?

השנה החלטתי שאני חוזרת לתחום המשחק שזנחתי לפני 3 שנים.

החלטתי לדלל את כל מה שאני עושה ברגיל (לימודים, פרוייקטים, התנדבות)

כדי לפנות זמן להתעסק במשחק.

היסטוריה

מאז שאני ילדה קטנה, רציתי להיות על הבמה, על סט, על המסך.

לשחק דמויות שונות, לחיות חיים של מישהו אחר כל פעם, להמציא חיים ומציאות שונה, לגרום לאנשים לחייך ולמחוא כפיים בשביעות רצון.

כילדה כבר נהגתי להופיע בפני... מי שרק יצא. אם זה בכיתה בשיעורי חברה

ביסודי - היתי ממציאה מערכונים ומציגה, לעיתים מתפעלת עוד ילדים איתי ולפעמים לבד, בתחרויות של כישרונות ילדים, בניתי דמות והצגתי מערכונים מקוריים (ילדה בת 6-12).

כנערה לא היה לי איפה ללמוד משחק שכן גרתי בחור, אז למדתי קולנוע, שזו האהבה השניה. אני אוהבת כל דבר שקשור לקולנוע, לצילום...

החלום תמיד היה לימודי משחק וקריירה בארצות הברית. כבר כנערה הבנתי שאין טעם להשקיע שנים בארץ, להגיע למעמד של "כוכב" רק כדי לעבור לארצות הברית ולחזור

להיות nobody מהתחלה. אז אמרתי שאני אתחיל ישר בUSA, אחזור עשירה לישראל ואקנה את הקבוצה שלי ואתרום למי שרק ארצה.

אחרי הצבא הגעתי לצוותי בידור באילת. אבל שם לא ממש השתמשתי בכישורי משחק

וגם לא רכשתי חדשים.  אחרי חצי שנה של שחיקה חזרתי הביתה ונרשמתי ללימודי משחק בארץ לאחר לחץ משפחתי.

נכנסתי לסוכנות, עשיתי תפקיד אורח בסדרה ישראית ומילה בסרט, כמה פרסומות

ובעיקר נשלחתי לעבודות ניצבות.

לא בשבילי, מצטערת.

נרשמתי ללימודים בלוס אנג'לס, וטסתי, 4 שנים באיחור מבחינתי (תיכננתי לעבור בגיל 20).

הגעתי לשם בגישה של "אני כבר למדתי, אני יודעת, אני פה רק בשביל השם והקשרים" וגיליתי כמה אני לא יודעת כלום. נדהמתי מהבדלי הרמות, מהכל.

גיליתי הרבה על החיים, על תעשיית הקולנוע בהוליווד ובעיקר על עצמי.

למופעי הסיום וטקס הסיום הוריי הגיעו מהארץ, כשכל המרצים ניגשים לספר להם כמה הם אוהבים את הבת שלהם וחיכו לפגוש אותם (גם הייתי היחידה מישראל), וגם מנהל האקדמיה, שהכיר אותי לראשונה בנסיבות לא נעימות בשבילו, ניגש לברך אותם ושיבח והחמיא לי.

רגע של אושר

אני לעולם לא אשכח את הרגע שבו אבא שלי הבין שזה לא מרדף לכיף אחר איזו פנטזיה רחוקה, איזו גחמה שעולה לו המון כסף, אלא משהו אמיתי.

הערב הראשון - מופע בתיאטרון. לאחר ההופעה, אחרי שכמעט כולם ניגשו אליהם, הגעתי מאחורי הבמה, ואבא שלי אמר "אז את באמת מוכשרת אה? כל הכבוד" והסתובב כטווס גאה, כשכולם באים ללחוץ את ידו ולספר לו על מעללות הבת שלו מזמן הלימודים.

בערב השני, בטקס הסיום והקרנת הסרטים שלנו, הוא כבר אמר "כן, אנחנו יודעים שהיא מוכשרת" כשניגשו אליו מרצים ואנשי סגל מהאקדמיה.

הכי מחמיא, הכי מתסכל

התברכתי במבטא אמריקאי, אימצתי את הסגנון האמריקאי ועד שלא אמרתי

hi my name is adi לאף אחד לא היה מושג שאני "זרה".

עוד משהו שנחרט לי בזיכרון היה בוועדת הביקורת האחרונה והמסכמת שעברנו

בתום הלימודים, אחרי טקס הסיום.

(צחקו עלי שפתאום נהיה לי מבטא ישראלי, כי ההורים שלי בסביבה ואני מדברת עברית)

אחרי שכל מרצה בוועדה אמר את שלו ראש צוות המרצים סיכם ואמר - "אם לא היו לך בעיות של חוקיות פה של ויזות וכל זה, אין לנו ספק שהיית "עושה" את זה בהוליווד"

או "there is no doubt you would of made it here in LA if only..."

כמה שניסיתי להיות אמיצה ולא לבכות במהלך ההערכה, פרצתי בבכי כשהוא אמר את זה, ודמעות נרשמו גם בקרב צוות המרצים "הקשוחים" בוועדה.

זה היה הכי מחמיא, אבל כל כך מתסכל, כל כך כואב, לא פייר.

הייתי אצל 3 עורכי דין לענייני אשרות שהייה, הארכתי פעמיים, קיבלתי אשרת

עבודה ל 3 חודשים והתחלתי ללכת במרץ לאודישנים ופגישות, השגתי סוכנת,

שזה הישג אדיר ל"דגים טריים" כמוני בתחום.

המרצים המליצו לי להתמקד בסדרות כמו חוק וסדר, CSI וכאלה. תפקיד בלשית\עורכת דין... היה לי סדר יום של שחקנית בLA (אולי אני אסביר מה זה אומר בהזדמנות), שמתי לי מטרה, והגעתי עד משרד המפיק של הסדרה המצליחה CSI ניו יורק, שהצלחתי להרשים, עד ששמע על מצב הויזה שלי (שאני לא אמריקאית), המרצה צדק. אין לי פה סיכוי על ויזת סטודנט שעומדת להיגמר. אף אחד לא רצה להתעסק עם שחקנית עם בעיות ויזה, בשביל מה? זה הוליווד, יש עוד 200 כמוני.

רציתי להתחתן עבור ניירות אבל הוריי שמו קוו אדום ולא הרשו. חזרתי לארץ בדמעות, לאחר שפיספסתי צילומים לסרט שכתבתי, תפקיד ראשי של... בלשית כמובן, שכל המרצים שקראו את התסריט ועזרו לי איתו אמרו שכתבתי לעצמי את התפקיד המושלם בשביל לפרוץ לשוק (דרך פסטיבלים, ככה זה עובד).

לא הצלחתי להאריך שוב את הויזה ולא רציתי להפוך ללא חוקית אז נאלצתי לבטל את הצילומים ולחזור הביתה בידים ריקות ועיניים מלאות דמעות.

מיד עם חזרתי קיבלתי טלפון עם הזמנה לאודישן לסרט, לתפקיד שהצריך ממני ללמוד ידיש, לצבוע את השיער, לרזות ולהיראות מוזנחת (גבות, ציפורניים..) כדי לעבור כניצולת שואה מפולין. זה היה חודש ומשהו של חזרות ועוד חודש ומשהו של צילומים. היה תענוג.

אבל אחרי שהייתי בLA, היה קשה להשתלב בארץ. לא הכרתי אף אחד, אף אחד לא הכיר אותי וכל הזמן רק חשבתי על החזרה לארה"ב אז לא ממש ניסיתי להשתלב פה. אחרי שנה כזו של באסה החלטתי שאני צריכה להתמודד עם היותי בארץ ונרשמתי ללימודי קולנוע, כי בחברה בה אנו חיים כל אחד צריך תואר, אחרת משהו איתך לא בסדר. ואם כבר תואר, רק במשהו שאני אוהבת - קולנוע. הייתי בטוחה שאני כל היום רק אשחק בסרטי סטודנטים וכך אחזור לעניינים, אבל הייתי עסוקה בליצור סרטים ולא היה לי זמן לשחק בכלום.

הווה

השנה החלטתי שאני חוזרת, זה הזמן. אם לא עכשיו זה כבר לא יקרה לעולם. אחרי כל ההפקות שהייתי, כל האינטראקציה עם השחקנים, אנונימים או הכי מוכרים בארץ.  הייתי עוזרת לשחקנים על הסט לשפר את ביצועיהם, נותנת להם טיפים ומרגיעה אותם לפני סצינות חשובות, והם תהו מאיפה אני יודעת כל כך הרבה על משחק ואמרו שחבל שאני לא עוסקת בזה יותר. הבנתי שאני חייבת לחזור, זה בער לי בעצמות.

אני לא יודעת אם זה אובססיה או פשוט מטרה, להגשים חלום חיים :-)

אז מצאתי קורס לשחקנים, כזה שנועד לקדם שחקן עובד ולא לימודי בסיס, שזה ממש קשה למצוא קורסים כאלו בארץ.

ביררתי קצת על מי שמעביר אותו, קיבלתי הרבה פידבקים חיוביים עליו, נפגשתי איתו לראיון, עם הרגלים של הוליווד - באתי עם תמונת ראש וקו"ח חח זה הצחיק אותו.

אתמול עשיתי אודישן לקורס, כדי לראות מה הרמה שלי, התבאסתי מזה שהייתי די גרועה באודישן עצמו, ושלא הצלחתי להרשים אותו כפי שרציתי ואם המורים שלי מחו"ל היו רואים את זה היו הורגים אותי במקום, אבל הוא ראה שאני יודעת על מה אני מדברת, זיהה את הפוטנציאל, הבין שאני חלודה אבל מספיק טובה וזהו. הקורס מתחיל באוקטובר. :-)

עתיד

הוא אמר שעל כל קורס של 10, 3 נכנסים לתעשייה עם תפקיד משמעותי בסדרה או סרט. שיש לו 30% הצלחה. שזה מרשים מ-אוד.

יש לי כל כוונה להיות ב3 האלה, או ליצור רביעייה ולשנות לו את הסטטיסטיקה :-)

זהו, מצטערת שיצא פוסט ארוך. מקווה שזה היה מעניין :-)

P.S

היה עכשיו ראיון עם ג'וליה רוברטס בערוץ הפרסומות, אני מתה עליה! השחקנית שאני הכי אוהבת. גם אם לא הכי טובה בהכרח, אני הכי אוהבת אותה מאז שאני ילדה והיא תמיד היתה זו שרציתי להיות כמוהה.

אני מאמינה שיום אחד אני אחזור להוליווד ואתגבר על כל הבולשיט הבירוקרטי

היום היה לי גם טיפול אחרי תקופה ארוכה וקיבלתי ים של מחמאות על ההתקדמות שלי :-) הגוף מתחזק, נראה ומרגיש בריא יותר, אני פחות סובלת מכאבים ו"עמידה" יותר.

 BIG   FOR ME  טוב לא חזק מדי, אני עדיין רגישה למגע :-)

שיהיה אחלה שבוע לכולם, אני רק מחכה שיעבור החודש הדוחה הזה והכל יהיה יותר טוב

-4-