למי אכפת?

השבוע היה טקס פרסי האופיר או בשמו המלא - טקס פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, או בשמו המוכר "האוסקר הישראלי".

אני לא יודעת אם זה בגלל החג או חוסר עניין, אבל כמה מכם ידעו שהוא נערך השבוע?

כמה מכם יודעים מי הזוכים? מי היו המועמדים?

למה חודש לפני האוסקר כבר כולנו יודעים מי מועמד לאיזה פרס, והאירוע הנוצץ מסוקר בהרחבה (מייגעת לפעמים) עצומה אבל אף אחד, שידו לא בתעשייה לא שומע על טקס פרסי אופיר? אולי כי הכוכבת הגדולה שלנו על השטיח האדום היא מאיה דגן ולא סנדרה בולוק (פרס שחקנית ראשית)?

הפסלון הישראלי. על שם שייקה אופיר.

במקום לחבק את מה שיש ולהעריך אותו, לחגוג אותו, להנות ממנו, עינינו פוזלות תמיד מערבה.

למה אנחנו מחבלים לעצמינו?

אני לא אשכח את הסיפור של "ביקור התיזמורת" שנבחר לייצג את ישראל בתחרות האוסקר הנחשקת. הסרט גרף פרסים בכל העולם (בתחרות החשובה ב"קאן" גרף 3 פרסים) וזכה להצלחה מסחררת. אך מנהלי התחרות קיבלו דיווח (הלשנה) שהסרט לא עומד במינימום מילים שצריך בשפה זרה כדי להכנס לתחרות הסרט הזר ויש מעל המותר מילים באנגלית. הסרט נפסל ובמקומו נשלח סרט אחר - "בופור". מישהו ישב ואשכרה ספר את כמות המילים באנגלית וגילה שהיא חורגת מהמותר. ומי עומד מאחורי ההלשנה? ניחוש פרוע...

רק בגלל זה קיוויתי שהוא לא יזכה, כי הגיע לשם לא בניקיון כפיים.

עג'אמי בכלל...נבלות. מי שזעק "אחדות, חיים ביחד"... ושלח את כל ישראל לראות את הסרט, הכריז כי הוא לא מכיר בישראל וכי יפו היא גטו והודה שהוא בכלל פלשתינאי שונא ישראל, המדינה ששלחה אותו לייצג אותה בתחרות האוסקר... רק אצלנו דבר כזה יכול לקרות.

שחקנים ישראלים שטסים לנסות את מזלם בהוליווד זוכים לגיחוך והרמת גבה של

ה"נשמות הטהורות" האומרות בלעג "מי אתה שתצליח, זהו? ישראל קטנה עליך? חכה, עוד תחזור עם הזנב בין הרגליים".

למה לא לאחל להם בהצלחה? למה לחכות לכישלונם?

למה רק כשאחד מהם מעיז להצליח, אנחנו ממהרים לחבק חיבוק צבוע ודביק ולהצהיר

"היא משלנו", "אנחנו גידלנו וטיפחנו אותה, ידענו שהיא תצליח"

(גל גדות, איילת זורר, אסתי)

ועדיין יש שמחכים לראותן מתרסקות או מעורבות בסקנדל הוליוודי, כדי שיוכלו אז לומר "אמרנו לכם, היא סתם בלוף".

זורר עם טום הנקס ב "מלאכים ושדים". שאפו לאיילת.

אז היה טקס פרסי אופיר, אם לומר את האמת לא ראיתי בכלל את רוב הסרטים שהיו מועמדים ולא את הסרט שזכה: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שגרף גם את פרס הבמאי, ערן ריקליס. חלק מהסרטים טרם יצאו לאקרנים ועל חלקם אפילו לא שמעתי עד הטקס.

זאב רווח קיבל פרס על מפעל חיים.

אני לא אוהבת את סרטיו או סרטי בורקס בכלל. אבל הבן אדם קלאסיקה, אגדה מקומית ובהחלט מגיע לו פרס שכזה.דורות של אנשים שמדקלמים את סרטיו, לא בא ברגל.

יש כבוד.

 

הזוכה לשנת 2010

קטף את שני הפרסים החשובים ביותר.

חזרה לטקס.

היה צבוע, פתאטי ומקומם לראות את הכבוד שקיבלה שרת התרבות והספורט לימור לבנת. עמדתי מול המסך וצעקתי עליה (חח כן, לקחתי קצת קשה) "מה כבר עשית לטובת הקולנוע בארץ? כלום!" ואז היא עוד העזה לצטט את היצ'קוק, כאילו להראות שהיא מבינה בקולנוע. מעניין כמה תחקיר עשה כותב הנאומים שלה בשביל שהיא תירה ציטוט של המאסטר באמצע נאומה הדביק. "אנחנו שמחים להעניק את הכבוד להכרזת הסרט הזוכה לשרה לבנת" אמרה בחיוך צבוע גילה אלמגור.

הלו, גברת, בשביל כבוד צריך לעבוד! והיא לא עשתה כלום ושום דבר עבור הקולנוע והטלויזיה בארץ.

את החוקים שקבעו בכנסת אף אחד לא טורח לאכוף ולכבד אז בשביל מה עושים חוקים בכלל?

מזל טוב למאיה דגן ואדיר מילר הזוכים בפרסי השחקנים הראשיים.

את הסרט "פעם הייתי" של אבי נשר ראיתי בפסטיבל סרטים. חשבתי שבשביל סרט ישראלי הוא היה ממש טוב. (כמו - "יפה לגילה")

אין מה לעשות, ההפקות שעושים בהוליווד אי אפשר לעשות פה. אבל אני חושבת שזה מאוד אמיץ לעשות סרט תקופתי בארץ (זה עולה הרבה מאוד כסף, וצריך אנשי ארט ותלבושות מאוד מוכשרים ומיומנים). אז נכון שהיו כמה פאשלות עם מכוניות ובתים וכל מני כאלה שלא תאמו את התקופה בסרט והזכירו שבכל זאת זה הפקה ישראלית, אבל עדיין, סחטיין.

סרט תקופתי חביב שמציג את המצב החברתי בארץ מעט לאחר הקמתה.

היה גם מי שקטל מבחינת משחק את אדיר מילר ומאיה. אלו אנשים מקובעים שרגילים לראות אותו כבדרן וקשה להם לעכל אותו בתפקיד בסרט תקופתי רציני, עם דמות שביקושי מחייכת.

המבטא שלו (וגם של מאיה) נעלם מדי פעם ולא היה עקבי. גם לי היה קשה לראות את שני הבדרנים משחקים תפקידים של ניצולי שואה המתמודדים עם הטראומות וקשיי היום יום. אבל זה שחקנים. לעשות מגוון דמויות, להתרחק מה"טייפקייסט", ממה שדומה להם במציאות, זו המטרה.

משפט השבוע שלי  - אף אחד לא מת מלפרגן וזה גם לא עולה כסף. תנסו ותראו.

אני חושבת שבמקום להיות עסוקים במה אין לנו ובפער ביננו להוליווד, כדאי להתמקד במה שטוב - בזה שהקולנוע הישראלי על הגל עכשיו באירופה, שכל שנה הוא מתקדם עוד ויש פירות יותר טובים מדי שנה. צריך להנות ממה שיש לנו ולא לערוך השוואות חסרות טעם.

אנחנו מדינה קטנה, לא 50 מדינות בארה"ב, שבכל אחת מה50 יש להם אגמים יותר גדולים מהמדינה שלנו, ערים עם כמות כפולה מכמות אזרחי כל ישראל, וככל שנפנים את זה ונשתחרר מרגשי הנחיתות ונהנה ממה שיש, ייטב מצבינו ואושרינו.

לרשימת הזוכים המלאה - כאן

אז ברכות לזוכים, לכולם.

ומאיה, מאחורייך.... :-)

שבת שלום

-6-