למי אכפת?

לקח לי כמה שעות לעכל את אירועי היומיים האחרונים בחיי האישיים לפני שיכולתי

למצוא את המילים לכתוב ולתאר לכם.

אני אתחיל מההתחלה כדי שתצליחו לעקוב:

לפני 18 שנה, בשבוע בו אחי נהרג, קיבלתי מכתב, מבחורה ששמה זהה לשלי, פרטי ומשפחה.

עדי פנתה אלי בעקבות כל התמונות שלי שכיסו את העיתונים באותו שבוע, והעובדה שיש לנו

שם זהה, ושגם היא איבדה אח בצבא,

בהפרש של 3 שנים ושבוע מאחי.

השבתי לה מכתב, דיברנו בטלפון, היא שלחה עוד מכתב, והקשר נותק.

בעשור האחרון ניסיתי לאתר אותה בדרכים שונות.

ניסיתי דרך  מפקד אוכלוסין, דרך אתרי הנצחה לחיילים, אינטרנט, דפי זהב...

01:00 בלילה, אתמול,

סידרתי את מגירת המסמכים שלי, וכמו בסרטים, הדבר האחרון שהוצאתי משם, היה מעטפה עם

המכתב השני ותמונה שלה, שזכרתי ששלחה.

ישבתי בלילה וחיפשתי אותה בעזרת פרטים שכתבה במכתב שמצאתי.

03:00 בלילה, אתמול 

התקדמות! מצאתי את הוריה. כל הלילה הרצתי בראש תרחישים שונים של שיחות עם אחד

מההורים שלה, מה להגיד להם, מה להסביר, איך לבקש את המספר של הבת שלהם....

היום בבוקר התקשרתי ל144 והשגתי את הטל שלהם. במקביל התקשרתי למישהי שאני מכירה

שמתגוררת במקום המגורים הקודם של הוריה של עדי, כפי שציינה במכתב, שאלתי אם היא

מכירה אותם והיא הבטיחה לנסות להשיג לי מספר עדכני.

ב14:00 היום

אזרתי אומץ והתקשרתי למספר שקיבלתי מ144, אך אף אחד לא ענה.

תיכננתי לנסות שוב אחרי כמה שעות.

ב14:20 היום

אני מקבלת טלפון מ-ר'  שהודיעה לי שלא מצאה טלפון עדכני, אבל, האזכרה של הבן

נערכת היום אז היא תבקש מעדי את הטל שלה ותתן לי.

הייתי המומה. שאלתי שוב - "היום האזכרה של אח שלה?" היום? היום היא תהיה שם?" היא השיבה שכן.

"האזכרה ב15:30". אמרתי לה שאני באה.

הייתי בהלם. עמדתי מחוץ לבית, מנסה לעכל. מעולם לא פגשתי את עדי, יש לי תמונה שלה

מלפני 18 שנה. שנים שאני חולמת לדבר איתה ופתאום התחלתי לחשוב על מה

אני אגיד לה, אם היא בכלל תשמח לראות אותי. על מה נדבר, האם היא בכלל זוכרת אותי.

אבא שלי ארגן לי פרחים, כמובן שהוריי היו בהלם מהמקריות, שאתמול מצאתי אותה והיום

זו האזכרה של אח שלה. וכל זה שבוע לפני האזכרה של אחי. לקחתי איתי את המכתבים ונסעתי.

 15:40 היום - הפגישה עם עדי, באיחור של 18 שנה.

הגעתי לבית הקברות, מרחוק זיהיתי את ר', ניגשתי אליה. היא לחשה לי באוזן מי זו עדי.

הסתכלתי לשניה על עדי אבל לא העזתי לגשת, העדפתי לחכות שכולם יתפזרו.

אמא שלה ניגשה ושאלה אותי מי אני ומה לי ולבת שלה.

סיפרתי לה בגימגומים. היא קראה לבת שלה, לעדי לבוא. "יש פה מישהי שבאה לפגוש אותך" אמרה האם.

"נעים מאוד, עדי" הציגה את עצמה. עמדתי מולה ולא האמנתי שזה קורה. כבר 10 שנים שהיא

במחשבות שלי, 18 שנה מאז נכנסה לחיי ברגע הכי קשה שלי בחיים, הושיטה יד לעזרה.

היא רצתה לעזור לי מהניסיון הקשה שלה עם השכול למרות שלא הכירה אותי מעולם.

"נעים מאוד, עדי, עדי *****" אמרתי את שמי המלא והבטתי בה. לא באמת ציפיתי שתזהה אותי,

בסך הכל ראתה תמונות שלי בעיתונים בגיל 10. ביקושי נשמתי מלחץ והתרגשות.

הידיים והרגליים רעדו, הרגשתי את הכאב מהפיברו בברכיים.

"אוקי ו..." השיבה, מחכה למוצא פי. לא הצלחתי למצוא את הדרך, את המשפט שיתחיל להסביר את

סיבת הגעתי לאזכרה של אחיה.

 הנה המכתב הראשון ששלחה לי, השחרתי את שם המשפחה ואת הכתובת שלה.

לפני 18 שנה...

פתאום היא נעצרה, "אל תגידי לי שאת עדי **** ששלחתי לה מכתב לפני שנים".

עבר לי רעד בכל הגוף. הסתכלתי עליה, "זאת אני". היא הסתובבה, כיסתה את פניה במבוכה.

"אני לא מאמינה, לא מאמינה" אמרה שוב ושוב. היא לקחה אותי הצידה, הסתכלה עליי וחייכה.

"זאת את אה? קודם כל תביאי חיבוק".

לא היה אכפת לי מהפיברו, רציתי להרגיש את החיבוק, לא אמרתי כלום וחיבקתי אותה.

היא חיבקה מכל הלב, דקות ארוכות. "עכשיו אני בוכה, באזכרה לא בכיתי, עכשיו אני בוכה" התרגשה.

16:00 היום

דיברנו בצד שעה ארוכה. היא היתה המומה שאני עומדת לידה, גם אני.

עדי ביקשה לראות את המכתבים, קראה בהתרגשות ודמעה.

סיפרה לי ששנים חשבה עליי, שהיא חשבה שגרמה לי טראומה או משהו, כי פתאום הקשר נותק.

שאמרה משהו לא במקום, שאולי לא היתה צריכה לפנות אלי בכלל. אמרתי שההיפך הוא הנכון ושהיא

עזרה לי בימים שהרגשתי הכי אבודה.

צחקנו על השפה בה כתבה, מאוד מסבירנית, בכל זאת היא כתבה לילדה בת 10.

דיברנו, התעדכנו על החיים ב18 שנים שחלפו. עדי ועדי, אחת בת 44 ואחת בת 27,

עם מכנה משותף - השכול.

הסברתי לה שזה היה מצב מטורף, שפנו אלי הרבה, בעיקר עיתונאים שחיפשו "סקופ"

והמשפחה ניסתה להרחיק אותם ממני.

הם התקשרו לבית, חיכו לי בשער בית הספר, באולם התעמלות לשם הגיע "ידיד של המשפחה"

שדובב אותי ולמחרת השטויות שאמרתי התנוססו בכותרות של העיתון.

מה ציפו מילדה בת 10 שהרגע שכלה את אח שלה להגיד?

18:00 בערב, בבית,

כשקצת עיכלתי את כל מה שהיה היום נזכרתי.

כשנגמר הבלאגן ורציתי להשיב לה מכתב, מצאתי את הטל שלה והתקשרתי למספר שהיה לי אך

היא כבר לא גרה שם ולא ידעתי לאן לשלוח את המכתב וכך הקשר נותק. עד היום. אני זוכרת אפילו

שבחרתי תמונה שלי לשלוח לה. היא ביקשה שאשלח לה תמונה שלי שמחה, שכן כל שראתה היה

תמונות עצובות שלי בעיתונים. התמונה מעולם לא הגיעה. הרגשתי החמצה ואכזבה, כשקראתי

אתמול את המכתב שלה ואיך תיארה שהיא מתרגשת לשמוע ממני שוב ולראות תמונה שמחה שלי.

החלפנו טלפונים ובפעם הבאה שאהיה במרכז אנסה להיפגש איתה לקפה או משהו.

-4-

אמרתי לה שכל זה מטורף, היא אמרה שזה מופלא.

שבוע טוב לכולם