למי אכפת?

בית הכנסת של אבא שלי שונה מבתי כנסת רגילים.

הוא קטן, ביתי ומאוד לא "נוקשה".

סבא שלי שהיה ממקימי השכונה בה אנו גרים, החליט להקים בית כנסת.

עד ימיו האחרונים נהג להסתובב עם המפתח תלוי על צווארו.

אבי שהלך בעקבות אביו, לקח על עצמו את הטיפול בבית הכנסת

כשסבי חלה, והכפיל את גודלו של המבנה ובנה עזרת נשים, מטבח

וחדר אוכל. הרס הכל חוץ מקיר אחד ששמר ממה שאביו בנה,

באבנים ירושלמיות וכל השאר בנה חדש.

זהו בית כנסת מיוחד במינו.

יש כאלה שבאים בשביל האלכוהול, יש שבאים בשביל האוכל,

יש בשביל החברה, וניתן למצוא גם כמה שבאים בשם

הדת ומתפללים. כל היתר במקרה הטוב מחזיקים ביד סידור ו"עוקבים"

אחר המתרחש.

אבא שלי ועוד מתפללים נוספים מרשים לעצמם לבוא בסנדלים,

יש כאלה עם פלאפון בכיס (או סיגריות).

יש אירועים מיוחדים בהם הנשים מוותרות על עזרת הנשים שחם בה

(לא טרחו לשים שם מזגן) ועומדות בכניסה לחדר המרכזי,

באזור שולחנות האוכל. אף אחד לא עושה מזה עניין, אף אחד לא

מגרש אותן או מסתיר את עיניו עם ידיו.

בזמן התפילה יש כאלו שיוצאים כדי לנשנש משהו, למזוג וודקה או ערק.

אבא שלי, בדרכו החברמנית הצליח לגרום להרבה "חוטאים"

חילונים להגיע לבית הכנסת בשבתות וחגים.

חברים שלו שמעולם לא דרכו בבית כנסת או החזיקו כיפה

או תנ"ך בבית. וכן גם את הדור הצעיר של הגברים והבחורים

שהתחילו לבוא כל שבוע.

הבוקר, קמתי מוקדם - ב8 בבוקר, אחרי שעת שינה אחת

(יש עבודה להגיש מחר) כדי להתארגן לבית הכנסת.

זה קורה פעמיים בשנה - בכיפור ובאזכרה של אחי.

שמתי את החצאית הארוכה היחידה שאני מחזיקה בארון - רק

עבור בית הכנסת, והלכתי לראות את אחי עולה לתורה ואת אבי

אומר קדיש, בפעם ה18 בבית הכנסת, בו הפרוכת (הכיסוי של ארון הקודש)

על שם אחי, עם סמל חיל השריון עליה.

אני לא מתחברת לדת באופן אישי, אבל זה בכל זאת עושה

משהו לראות את אחי עולה ומקריא את הברכה ואז עובר בין כולם

והם מנשקים את הטלית שלו.

אמא שלי טוענת מאז שאני ילדה שאני עוד אהיה דוסית: "מי שקיצוני

הופך לקיצוני לצד השני בשלב מסויים". היא מחכה שזה יקרה, אני לא.

בכל שנה, בשבוע של האזכרה עורכים טקס אזכרה בבית הכנסת.

זה לא במקום בית העלמין.

הרבה אנשים הגיעו היום ולא היתה בעיה של מניין, מה שקורה לפעמים.

אנשים מבתי כנסת אחרים הגיעו היום כדי לכבד את אבי באזכרת בנו.

שליחי ציבור ומתפללים שעשו דרך יחסית ארוכה ברגל כדי לבוא

לעשות כבוד, במקום ללכת לבית כנסת הקרוב לביתם.

שאלוהים יסלח לי אבל אני לא אוהבת להיות בבית הכנסת הזה.

חזירותם של חלק מהנוכחים, והעובדה שחצי מהזמן אבא שלי

עסוק בלשרת את ה"מתפללים" בכוסות וודקה\ערק או למזוג

סלטים לקעריות מרתיחה אותי.

העובדה שיש כאלו שחצי מזמן התפילה בכלל יושבים בשולחן

האוכל ובולסים ושותים לשוכרה דוחה אותי.

היום - אחד הבלסנים הגדולים יוצא מאולם התפילה לחדר האוכל,

מביט על השולחן ושואל בדאגה "מה, אין לימון כבוש? מה קרה?"

הייתי מתה לענות לו, לשלוח אותו הביתה להביא או להזכיר לו שהוא

בבית כנסת ולא בבופה של 'אכול כפי יכולתך'. אבל לא בא לי צרות

עם אבי, אז נשמתי עמוק ושתקתי. הסתפקתי רק במבט חודר,

שגרם לו להוריד את הראש, לשתוק ולצאת החוצה לרגע.

לסעודת האזכרה לא נשארתי. וויתרתי על ה"תענוג".

אבל יש גם דברים יפים בבית הכנסת של אבא שלי.

השבוע למשל, בשמחת תורה, הועברו הודעות סמס לכל השכונה, שיבואו

לבית הכנסת עם הילדים. המקום היה עמוס מאוד, שמח, מלא

במשפחות עם ילדים מרוצים מהמתנות שאבא שלי רכש ועוד גילו

עמדת מכונת ברד ושולחן עמוס בממתקים לכבודם. היה שמח.

אבא שלי היה מבסוט. יומיים קיבל טלפונים מאנשים שרצו להודות

לו על האירוע שאירגן. משפחות שלא באו התבאסו וחלק מההורים 

"חטפו" על הראש מילדיהם על שגרמו להם להפסיד כזה דבר.

 בשביל הדברים האלו הוא טורח כל כך. זה נותן לו נחת וסיפוק

אדיר לראות את בית הכנסת מלא, שאנשים נהנים ממה שהוא אירגן.

זה עושה לו טוב יותר מכל ציון או הישג שאי פעם הגעתי אליו.

הפעם היחידה שראיתי אותו יותר מאושר ומרוצה זה בטקס סיום

הלימודים שלי בארצות הברית.

זו גם המורשת של אביו. בכל פעם שאני נכנסת לשם, אני מרגישה

כאילו והוא שם, איתנו, ברוחו.

זה בית הכנסת של אבי, מיוחד במינו. שונה, לטוב ולרע.

פינת ה- בקטנה -

רק לי הרתיח את הדם לקרוא על "כינוס הנכסים" שעשה מר אהוד

(טפלון) ברק לקרן בית ברל בעיתון אתמול? אני עוד אקדיש לזה פוסט.

בינתיים, יש לי שבועיים די מטורפים - מחר אני יוצאת להפקה

של 10 ימים בדימונה אז לא ממש אהיה כאן. זה דווקא יצא לי טוב

כי כל שנה חודש לפני האזכרה זה חודש מגעיל, וללא ספק השיא

הוא בשבוע שלפני. הפעם אני אהיה עסוקה 18-20 שעות ביום,

ולא אהיה בבית שבימים אלו מאוד קודר.

ביום חמישי הקרוב נערכת האזכרה ה18 של אחי בבית העלמין הצבאי,

וב11 יום ההולדת שלי וב14 חתונה של חברת ילדות. אז לאזכרה של אחי

קיבלתי "פס" לצאת מההפקה, אני מקווה שיסתדר לי לצאת גם ביום ההולדת.

היום לא נסעתי למשחק נגד סכנין כי יש לי עבודה גדולה להגיש

מחר (הקרבה עצומה!). עבודה על פמניזם, ונדפק לי כבר המוח

מרוב חומר פמניסטי שקראתי בשבועיים האחרונים.

אז בהצלחה לקבוצה שלי, שמוטב לה לתקן את הבושות של שבוע שעבר.

אני מקווה שבבית בו נתגורר במהלך ההפקה יהיה אינטרנט אלחוטי

כדי שאוכל להכנס הנה, אם לא, נתראה בחמישי