למי אכפת?

הבטחתי וגם תיכננתי לכתוב עוד פוסט על המצב הכלכלי ואני גם אכתוב,

 כשארגיש טוב יותר.

כרגע עדיין קשה לי להקליד, ולחשוב באופן רציף בגלל הכאבים שמקשים

עליי להתרכז ולתפעל את המחשב שפה לידי על המיטה (הייתי משתגעת בלי)

אני צריכה עד מחר בבוקר להגיש למדריך בקורס משחק שלי מונולוג אישי

שאותו אני הולכת לבצע בשיעור ביום שני (בשאיפה שעד אז אצא מהמיטה)

רציתי לכתוב משהו שמח וקליל אחרי שהקודם היה על הרגע שנודע לי

על מות אחי. אבל אני כבר 4 ימים במיטה עם כאבים שאני לא מאחלת לאיש.

זה כזה התגלגל במשך שבוע - בשני שעבר עבדתי בבר במסיבת סטודנטים.

במשך ימים כאבו לי הרגליים והידיים.

למשחק כדורגל ביום שבת הגעתי כבר כואבת והמשחק הוסיף עוד כאב

(רק פיזי, כי ניצחנו). זה הזמן לספר שגם לי שללו את הרישיון שבוע שעבר,

אז לשיעור משחק נסעתי ברכבת והמיזוג גמר לי על הברכיים (ולבשתי ארוך),

יצא לי גם לרוץ עם נעלי עקב מאבן גבירול

(בלוק אחד אחרי) עד תחנת הרכבת. ידעתי שזה יעלה לי אבל לא רציתי

לחכות עוד שעה לרכבת הבאה ולא חשבתי שזה כזה רחוק.

בערב נסעתי לחתונה, והעזתי לרקוד כמה שירים עם החתן והכלה.

בלילה התעוררתי מכאבים וביקושי ישנתי. בבוקר עליתי על אוטובוס

ועם המזל שלי, לא היה מקום ועמדתי 30 דקות שנראו נצח.  

הגעתי הביתה גמורה. נכנסתי למיטה ואז התחלתי להרגיש את כל

הכאבים בעוצמות.... שגם כמה משככי כאבים לא הועילו, זה היה חזק מדי.

הראש הסתחרר לי מרוב כאב. כבר 4 חודשים שלא היה לי התקף כזה.

התקשרתי לידיד שלי שיבוא, כדי שמשהו יסיח את דעתי מהכאב,

וזה בהחלט עבד, מזל שהוא בא. אפילו הצלחתי לחייך ולצחוק.

 :-) הוא אמר שהוא לא מסוגל להבין מה עובר עליי,

שהוא רואה שאני סובלת אבל לא יכול ממש להבין מה בדיוק אני מרגישה.

חשבתי שזו הזדמנות כשהכאב בדרגה כזו שאולי אצליח לתאר

את זה במילים. זה הלך ככה:

- זה כמו מחטים שעוברות לך בתוך הוורידים, בשרירים.

שבמקום דם זורמות מחטים ושורטות את דפנות הווירידם והשרירים.

כל איבר ואיבר, גם בלי לזוז. איברים שלא חלמתם שיכולים לכאוב.

כמו קיפוד, אי אפשר לגעת בי, הכל כואב. הרגישות למגע חזקה בימים האלה.

החלטתי שהמונולוג שלי יהיה ניסיון להסביר מה אני מרגישה.

אז עברתי על פוסטים ישנים, כי לשמחתי מזמן לא הייתי במצב כזה קשה.

הגעתי לפוסט הראשון בו תיארתי את התפרצות הפיברו, התיאורים שם,

שחלקם גם לא  מדוייקים (בקשר לפיברו), הכל נראה כל כך רחוק כאילו

זה קרה לפני מלא שנים, אבל בפועל עברה שנה וחצי.

הזמן עובר מהר כשנהנים נכון? אז תארו לכם איך הוא עובר עם כאב תמידי?

ל-א-ט-! והיה פוסט שהתקשר ללימודים שגם שם ניסיתי להסביר,

והפוסט שהקדשתי ליום המודעות הבין לאומי לפיברו, זה שעלה להמלצת

העורכים שם ניסיתי יותר להסב תשומת לב

השבוע חזרתי אחורה - כוסות פלסטיק כי זכוכית כבדה ומגבירה את הכאב ביד,

לאכול בידיים כי כואב מדי להחזיק מזלג, הכיסא פלסטיק חזר למקלחת כי אני

לא יכולה לעמוד, אמא שלי מסרקת אותי.

בארוחת ערב היינו אצל דודים שלי, ולא הסכמתי שיחתכו לי את האוכל,

אז לא אכלתי. לקחתי קצת סלט בכוח וסירבתי בנימוס לכל דבר אחר.

מחר כולם נוסעים לחיפה לחגוג יום הולדת לאחיין שלי ולאחי ואני עוד

מתלבטת אם לנסוע. הנסיעה עד לחיפה תגמור עליי, מצד שני, זה יהיה

ממש מבאס להישאר בבית ולא לראות את האחיינים שלי.

כנראה הגזמתי עם ה"חזרה לנורמאליות" ועוד לא יכולה לברמן ולהתרוצץ

ולרקוד בלי להענש. אולי בעתיד...

-8.5-

שבת שלום ושבוע טוב לכולם