למי אכפת?

את האכפתיות, התמיכה והאהבה לבן מבנינו הפגין היום עם ישראל

במפגן שלא נראה כמותו בארץ.

בשקט, בלי לזוז, נעצר השעון של כל אחד מאיתנו ל 5 דקות.

בתור מישהי שכבר היתה בהרבה הפגנות בחייה, אני חייבת לומר שזו

היתה העוצמתית והברורה ביותר.

הפגנה מיסודה, מפלגת - נתח מסויים באוכלוסיה שמפריד עצמו מהיתר ומפגין.

ההפגנה הזו היתה מאחדת. כולנו, שמאל וימין, אשכנזים וספרדים, צעירים,

מבוגרים, עורכי דין ועובדים סוציאלים.

כולנו היינו היום אחד, ל5 דקות.

היינו - ישראל.

בדרך כלל הפגנה טובה היא הפגנה קולנית ומרעישה שמושכת תשומת לב.

לפעמים עומדים שני צדי מתרס ומוחים אחד על השני, ועושים תחרות את

מי שומעים יותר (מומחיות שלי).

ההפגנה הזו היתה שקטה, הכל נשאר בפנים, לא מוחצן החוצה כמו בהפגנה רגילה.

אף אחד לא צעק ולא התלהם, לא הניף ידיו באוויר ולא קיפץ עם גופו.

הסערה היא בפנים. זו אמנם היתה הפגנה שקטה, אך היא היתה רועמת ומחרישת

אוזניים יותר מכל "אם ההפגנות". כוחה בשתיקתה.

-8-

הלוואי ויזכה גלעד לחבק את אימו במהרה.