למי אכפת?

סבא וסבתא שלי, שרדו את אשוויץ.

לפני שבועיים מצאתי בין החפצים הישנים שלהם, מסמכים ותמונות נדירות שמעולם איש לא ראה.

לא אני ולא אמא שלי או אחיה.

מסתבר, שלפני שעלו ארצה, חזרו לבקר במחנות ההשמדה, והצטלמו שם, במקומות הנוראיים שהיו

"ביתם" במשך 4 שנים ארוכות.

תמונות מאלבום ישן ומתפרק שמצאתי בין חפציו של סבא יעקב.

ליד משרפה במחנה השמדה. סבא שלי הוא הראשון משמאל, המלח שמביט אל המשרפה.

הבחור ה4 משמאל, הוא לוי, אחיה של סבתי.

עד שראתה את התמונות, אמא שלי לא האמינה שהוריה חזרו למחנות לאחר המלחמה. אין הוכחה ברורה מזו.

סבתא שלי, בסך הכל בת 15 בהגיעה למחנה ההשמדה, היתה שפן ניסויים של מנגלה, ולאורך כל חייה סבלה

מהניתוחים שביצע בה חולה הנפש.

סבא שלי, עבד בכל עבודה שמצא במחנה כדי להמשיך להוכיח את חיוניותו, כדי שקציני האס אס ימשיכו

להחזיק אותו בחיים. הוא הניצול היחיד מכל משפחתו. כולה נכחדה בשואה, וכך בגיל 19 מצא את עצמו

לבד בעולם, במאבק הישרדותי יום יומי. עד היום אנחנו מנסים למצוא קרובים שלו, אולי חלק ניצלו בכל זאת.

מהמשפחה של סבתי, נותרו כמה שורדים. 3 אחים, דוד ועוד קרוב רחוק.

1. בבקתת העץ הזו התגוררו חלק מחבריהם של יעקב וסוניה, שניצלו וחזרו איתם, להצטלם שם.  

2.  במרכז המחנה, סבא שלי עומד מימין. (יש הרבה תמונות באותו מקום, כנראה סימל להם משהו).

יעקב וסוניה הכירו במחנה. התאהבו, שרדו, ועלו יחד לישראל, עוד לפני שהיתה ישראל.

על הבתים שלהם, וכל רכושם וחפציהם השתלטו פולנים ולא היה להם לאן לחזור.

"קבר מס' 4, 2000. 25/4/1945".  סבא שלי מימין, בבגדי מלח.

את אשוויץ הם שרדו יחד, באמצעות יהלומים שסבתא שלי הצליחה להבריח איתה. הם מכרו יהלום

תמורת קליפות תפוחי אדמה, או תמורת מעבר בטוח בסלקציה השבועית. בשחרור אשוויץ, נותרו להם

2 יהלומים וטבעת זהב עם אבן אודם, השריד היחיד שנותר לסבתא שלי מהחיים שלפני המלחמה.

היום, הטבעת של סבתי שמורה אצלי, ו2 היהלומים אצל אימי.

 

שלטי זיכרון בכניסה למחנה. ולמעלה - אנדרטת זיכרון. ממה שהצלחתי להבין מהשלט זה

שם המחנה - בלזן ברגן (מחנה השמדה). מספר הנספים ולמטה מצויין שהם נרצחו על ידי הנאצים.

לאחר המלחמה סבא שלי התגייס מיד והפך למלח. בגרמניה שלאחר השחרור.

סבתא שלי עברה טיפולים רפואיים כדי להקטין את הנזק שעשה מנגלה. אמרו לה שבשל הנזק,

היא לא תוכל להביא ילדים, אך עם הרבה כוחות נפשיים ופיזיים היא התעקשה וילדה 2 ילדים: בת ובן.

אחרי המלחמה, משפחתה של סבתי היגרה לקנדה, אבל סבא שלי קבע ש"אחרי שכזה דבר קרה,

ליהודים יש רק מקום אחד - ישראל".

הם עלו דרך הסוכנות היהודית, ב1945 וב48 סבא יעקב כבר לחם ב"צבא העם" שלימים הפך

ל"צבא הגנה לישראל" - צה"ל. חייל וקצין מצטיין.

ממחנה השמדה למחנה מעבר. סבא שלי עם אופניים, במחנה מעבר לפני המסע ארצה.

 ויזה על שם סבא שלי, מה - 16/6/45. אני לא יודעת אם זה גרמנית או פולנית. אם מישהו מבין מה כתוב,

אני אשמח לתרגום. זו ויזה לצ'כיה או מצ'כיה. לא הצלחתי להבין. אני רק יודעת שהוא עלה מצ'כיה לישראל.

ידיעה מעיתון שהיתה שמורה בנרתיק מסמכים של סבא שלי - ידיעה בעיתון ביידיש על התארגנות

להתיישבות בקיבוץ זורבבל. זה מה שהבנתי מהיידיש העילגית של אמא שלי... יש תמונה שלהם באותו קיבוץ.

פה לא צריך תרגום.

הצד הפנימי של תעודת מפקד העולים. רק מחקתי את שם המשפחה.

לאחר קום המדינה ערכו מפקד מסודר של האזרחים. כפי שניתן לראות, יש תאריך עליה - 22/9/46

ויש את תאריך המפקד - 23/5/48.

תצהיר בו מבקשים קרובי משפחה של סבתי להוכיח את זהותה והסבר כי כל התעודות שלה נהרסו

במהלך המלחמה. מה שסימנתי באדום.

לפני 4 שנים, השתתפתי בסרט תקופתי על תקופת העליה הלא חוקית בזמן המנדט הבריטי, וגילמתי את

דמותה של סבתי. שמה, מספר הזיהוי על הזרוע, והטבעת. אני זוכרת שחזרתי מצילומים יום אחד

וכשנכנסתי בדלת, אמא שלי נראתה כאילו וראתה רוח רפאים.