למי אכפת?

אומרים שיום הזיכרון הוא בשביל משפחת השכול.

טעות.

הוא בשביל אותם ברי מזל שלא צריכים לעבור ימי זיכרון במהלך השנה.

יום ההולדת, תאריך הנפילה, החג האחרון בבית, האזכרה, השיר שלו שמתנגן ברדיו וגורם למפל של דמעות.

כל חייל שנפגע או נהרג מיד מטיס את הזיכרון הפרטי, שמתנגש ישר בפרצוף.

אנחנו זוכרים את יקירינו כל יום, 365 ימים בשנה.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא לכם, שתזכרו ותעריכו את מה שנבנה כאן בדם.

שתמשיכו לשמור על מה ששמרו יקירינו.

אני לא צריכה יום זיכרון ארצי כדי להעריך שיש לי מדינה.

אני לא צריכה טקס עם "יזכור את בניו ובנותיו אשר נפלו..."  כדי לכבד את החיילים שהקריבו את חייהם,

כדי שלנו יהיה עתיד.

אני לא צריכה לראות את דגל ישראל מורד לחצי התורן כדי להשפיל ראשי ולהרגיש עצב בלב.

אני לא צריכה קריאת 'קדיש' כדי לפרוץ בבכי ולהיזכר באבי קורא קדיש בלוויה של אחי, מוקפת במאות אנשים.

אני לא צריכה ירי כבוד כדי לחוש צמרמורת ולחשוב על הכדורים שפילחו את גופו של אחי והכניעו אותו.

אני לא צריכה צפירה בת דקה כדי להתייחד עם אחי. אני עושה את כל יום.

אני לא צריכה שיגידו לי "תיהיי חזקה ביום הזה" כי אני חזקה 364 ימים, נמאס לי להיות חזקה.

ואני לא צריכה את שירת התקווה - "להיות עם חופשי בארצנו" כדי לחוש גאווה. גאווה באחי ובכל

אלפי גיבורים, שקיפחו את חייהם, ובמותם ציוו לנו את החיים.

מחר (ראשון) יום הזיכרון.

בצהריים טקס במועדון הפועל ב"ש, בערב טקס באנדרטה, למחרת בבוקר טקס בבית הספר,

ומשם בטיסה לטקס בבית הקברות הצבאי בב"ש

זה הלו"ז

העלתי אותה כבר בפוסט של שנה שעברה, אבל זו התמונה הכי עוצמתית. כי יש לה סיפור עוצמתי:

מי שצילם אותה נהרג ביחד איתו ויש תמונה זהה שלו, שאחי צילם. ואת המצלמה מצאו בין

השרידים אחרי הפיצוץ כשהפילים חצי חרוך, וזו אחת התמונות שהצליחו להציל.

ועל פי המ"פ שלו, ניתן לראות את מקום התקרית ברקע מאחוריו,

והכל קרה דקות לאחר צילום התמונה... כאילו וידעו, ורצו שנזכור אותם חיילים.

באוקטובר הקרוב זה יהיה 19 שנה.

כפי שהבטחתי, אני מעלה את ההספד שכתבתי עבור הטקס בבית הספר, אותו תקריא אחת התלמידות.

 אסף הגדול

אחרי משהו כמו 36 קטעי הספד שנכתבו במהלך 18 שנים נגמרו לי המילים.

מילות ההספד. מילות געגוע, מילים המתארות איזה מלאך היה אחי וכמה אהב את החיים. מילים המתארות עצב וכאב,

ונותר רק העצב והכאב. ודמעות. הן לא נגמרות לעולם.

אז הפעם אני רוצה לספר לכם על אסף שאני מכירה ואתם לא.

הוא נשוי לענת, יש להם 4 ילדים והחמישי בדרך. בקרוב אסף יירש את העסק של אבא.

הוא רקד איתי בבת המצווה ובחתונה של ערן. ליווה אותי ללשכת הגיוס ואיחל בהצלחה כשטסתי ללמוד בארצות הברית.

הוא בא איתי כל שבת למשחקים של הפועל באר שבע ושני הבנים שלו בחוג לכדורגל, ואולי יום אחד ישחקו בהפועל. 

הוא בעל מקסים ואוהב והאבא הכי טוב שאני מכירה.

החבורה מהתיכון נשארה וכעת הילדים של כולם חברים ומבלים יחד. אחת לחודש הם עושים על האש, טיול ג'יפים,

יורדים לאילת או נוסעים לכינרת. הילדים שלו והילדים של ערן נהנים כל שנה בנופש המשפחתי באילת.

ערן צוחק עליו שהוא מגדל שבט, ואסף אף פעם לא נשאר חייב ומקניט בחזרה.

אתם לא מכירים אותו.

הבן הבכור שלו חגג בר מצווה לפני שנה ואסף היה הכי גאה בעולם. רקדנו והשתוללנו, אני והוא, הוא ואני. עכשיו הבן שלו

מכונה טוטו ג'וניור כי הוא כל כך דומה לאבא ולסבא שלו. אותו חיוך ממזרי, אותה רוח שטות, אותה שמחת חיים.

אתם לא מכירים אותו. רק אני מכירה את אסף הזה, אסף הגדול. זה שכן חגג יום הולדת 20, וחגג גם 30, במסיבה גדולה

בחצר הבית שלו. הוא כל כך אוהב את האזור, ואני כל כך אוהבת את אסף.  חבל שלא יצא לכם להכיר את אסף הגדול, רק לי.

רק אני מכירה אותו. הוא חי אצלי בראש ובלב כבר 18 שנה.

אני מצטערת אם לא ייצא לי לענות לתגובות עד יום שני אחר הצהריים, לא יודעת כמה אצליח

להיכנס לפני שכל הטירוף הזה ייגמר.

שלא נדע צער, אף אחד מאיתנו, ושמספר הנופלים יפסיק לעלות.

אמן.