למי אכפת?

חזרתי עכשיו מניחום אבלים.

זה מה שקורה כשרכב פרטי מתנגש חזיתית בהאמר צבאי.

אבא שלי אמר לי לשבת והניח על השולחן את העיתון של היום. העיניים ישר קלטו את התמונה של הרכב המעוך. "אוקי, תאונת דרכים, הבנתי, אם הוא מראה לי ככה זה אומר שאני מכירה את מי שמת, חפשי מהר את השם" חשבתי לעצמי בראש. העיניים רצו על שורות הידיעה עם חרדה גוברת, ראיתי את השם, ואת התמונה. הנער נראה מוכר, אבל השם לא. הסתכלתי על ההורים שלי שיישבו לידי משני הצדדים, שאלתי אם אני אמורה להכיר אותו. הם ענו שכן.

הסתכלתי שוב, לא הצלחתי לחשוב על קשר לנער הזה או משפחתו.

עד שאמא שלי אמרה לי - "תחשבי, מי את מכירה עם שם משפחה כזה?"

בזמן שהיא אמרה את זה, קלטתי בידיעה שכתוב שהם "מפוני גוש קטיף". באותה שנייה עברה לי צמרמורת בכל הגוף, העיניים נרטבו, תפסתי את הראש עם שתי הידיים. הסתכלתי שוב על הידיעה, על האוטו, או מה שנשאר ממנו, ועל התמונה של הנער. פתאום כן זיהיתי אותו.

אבא שלי אמר שהם לא רצו להגיד לי כלום כדי שאני לא אבטל את התור במוסך. שאלתי איפה הם עכשיו? אם עדיין בבית חולים, או שכבר בבית. הוא אמר שהלוויה היתה כבר אתמול בלילה. הם משפחה מסורתית. קוברים מהר.

סיפר בכמה משפטים מה שהיה, שהאמא נהגה, התנגשו בהאמר, הילד נהרג, האם פצועה, הם לא היו חגורים.

הלכתי לחדר, החלפתי בגדים למשהו מכובד וצנוע יותר ונסעתי לשם. כל הדרך לשם שתקתי, מעכלת, מנסה.

לא ראיתי את המשפחה הזו כבר 3 שנים ואת ידיד שלי שנתיים. אחרי הפינוי הקשר הלך והתמעט.

הוא היה אצלי בבית כמה פעמים, ההורים שלי הכירו אותו והוא עזר לאבא שלי כמה פעמים עם איסוף תרומות

למשפחות בירושלים בפסח.

איש עם לב זהב. החיבור ביננו היה די מיידי. היינו מבלים את כל ההפסקות בעבודה ביחד, ואת אלו שהוא יזם בשבילי. שעות כל יום. הוא לימד אותי הרבה דברים בעבודה ונהיינו חברים טובים למרות שהוא היה הבוס שלי. נסעתי איתו לבית שלו בגוש, לפני הפינוי, הכרתי את המשפחה שלו, את אשתו המקסימה ושני הבנים שלו. אחרי הפינוי ביקרתי אותם במן מתחם מעבר מאולתר למפונים, ואז שוב בקארוון שקיבלו. 

כמה הוא אהב את הילד הזה, הוא היה מאוד דומה לו, גם במראה וגם באופי. היה ממש ג'וניור זהה.

כל יום פרוס היה מספר על מה שהילדים שלו עשו, עושים, רוצים לעשות...

תמיד אמר לי שהוא חושב על איך שההורים שלי קברו בן ושהוא לא מסוגל, שאם אחד הבנים שלו ימותו הוא יתקע לעצמו כדור בראש.

אף אחד לא האמין שגם הוא יעשה את זה. יקבור ילד.

הגעתי אליו אחרי דרך שנראתה כנצח. לא הייתי אצלו בישוב החדש, אז חיפשתי בית עם הרבה רכבים סביבו,

כך מזהים בית אבלים.

כשהגעתי הסתכלו עליי, בחורה היחידה במכנסיים, ראיתי שבסוכת האבלים יש שני מעגלים, אחד של נשים

עם כמה בחורים ליד, ואחד של גברים, סביבו.

לא ידעתי אם הוא התחיל לשמור נגיעה, או שאולי לא כדאי שליד כל הדוסים האלו אני אחבק אותו, אז החלטתי פשוט לעמוד שם, עד שהוא יקלוט אותי, אפילו לא הייתי מסוגלת לקרוא בשמו. הוא קלט אותי, לקח לו רגע, הוא הושיט את ידיו אז הבנתי שזה בסדר. האיש הזה, הגבר החזק הזה שכלום לא יכול לו, המשוגע שרק פלוגת חיילים הצליחה להוציא אותו מביתו בגוש קטיף, נראה כשבר כלי (מובן), מובס, הרוס, מת-חי.

חיבקתי אותו חזק חזק, התיישבתי לידו, אמרתי שהרגע שמעתי ושאני מצטערת.

אני אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים כאלו.

דיברו שם על האם זה היה משנה אם הילד היה חגור. עוד לא היו לי את כל הפרטים על התאונה, לא ידעתי מי אשם - אשתו או החייל בהאמר, אז לא אמרתי כלום. הוא שאל לשלומי ואמר שהפעם האחרונה שניפגשנו לא הייתי במצב טוב (הפיברו).

פתאום הכל התגמד, לא יעזור, פרופורציות.

שאלתי על אשתו ומה שלומה. היא היתה בתוך הבית. רק לפני חודש עברו לבית הזה. הכל חדש, וכבר הפך לבית אבלים.

הוא אמר שהיא חבולה כולה, ניסיתי לעודד ואמרתי שלפחות היא בחיים, הוא השיב שלא ברור איך היא יצאה בחיים מהאוטו הזה.

כנראה שכשמה כן היא - בת מזל.

הוא הצביע לי על מקום התאונה, 500 מטר מהבית "פה עדי פה זה היה". משום מה זה עוד יותר כואב, לדעת שזה קרה דקה מהבית.

הרכב, או יותר נכון מה שנשאר ממנו.

הוא סיפר לי שזוהר עף החוצה מהשמשה, נפגע בראש ומת.

הוא נראה מלא בכעס, אני מקווה שלא נוטר לאשתו. אחר כך בבית באמת הבנתי שהיא אכן אשמה בתאונה. ישבנו ושתקנו. הוא הצביע על השולחן שהיה מונח לפנינו, "זה הוא בנה אותו, ואת הכורסא הזו כאן, הוא עשה את זה לבד". אין ספק שהוא היה דומה לאבא שלו, ידי זהב. אני עוד בהלם שאני מדברת עליו בלשון עבר.

הבן הצעיר מסתובב עם עיניים נפוחות מבכי. אני מקווה שהוא יהיה סיבה לשני ההורים להמשיך ולא להתפרק.

סיפרו לי שאתמול בבית החולים, אשתו והחייל הפצוע שהיה בהאמר שכבו מיטה ליד מיטה, וכשידיד שלי הגיע לבית החולים הוא ניסה להסתער על החייל, חשב שזה באשמתו (עוד לא ידעו מה קרה שם), הוא היה באמוק אחרי שהודיעו לו שבנו מת, חשב שהחייל אשם ורק כמה גברים הצליחו להשתלט עליו ולמנוע ממנו להרוג את המסכן ששכב שם פצוע.

"יותר מדי חול, עכשיו נבנה פה פארק, נשים דשא, מתקנים, שהילדים יבואו לשחק. נעשה גן על שמו" הוא אמר פתאום.

עניתי שזה רעיון טוב.

שיעסיק את עצמו. הוא כמוני, כל הזמן חייב להיות עסוק. זה עוזר לשמור על השפיות.

נכנסתי לבית, להגיד שלום לאשתו, חיפשתי אותה עם העיניים, בכל זאת, לא ראיתי אותה כמה שנים, אבל לא היה קשה לזהות. האשה העדינה והיפה שהכרתי, נראית כמו... כולה פצועה, חתוכה ונפוחה, ממררת בבכי בשקט, על הכאב של גופה והכאב שבליבה. כמה נוראים יראו חייה. הבן הבכור שלה, שרק חגג בר מצווה מת והיא שרדה. מצב איום להורה להיות בו. אני מקווה שהיא תקבל את התמיכה שהיא צריכה כדי להצליח להמשיך הלאה.

באתי לגשת אליה, ונעצרתי . לא הייתי מסוגלת להתקרב. היא ישבה שם, בוכה בשקט, מוקפת נשים, עדות לתאונה נראתה על כל סנטימטר בגופה ופניה.

קפאתי. ניסיתי לחשוב על מה אגיד לה. לא הצלחתי. לא מצאתי. קפאתי. עמדתי והסתכלתי עליה, ליבי נכמר ופשוט השתתקתי. הסתובבתי חזרה, ניגשתי להגיד שלום לידיד שלי, התחבקנו, הוא בכה והלכתי. לא יכולתי להישאר שם יותר. הייתי יותר זמן על הכביש, בדרך מאצלו בבית. הבטחתי לחזור והלכתי.

פשוט לא פייר!

עד שהתאוששו מטראומת הגירוש, אחרי 5 שנים בקראוון, עברו לבית חדש משלהם, התחילו להחזיר את חייהם למסלול, והנה. אלוהים צוחק. אלוהים אכזר.

הסתכלתי על כל חובשי הכיפות שם, על הציציות והזקנים. איפה האלוהים שלכם איפה? הנה, משפחה שומרת מצוות, שתמיד עוזרת לזולת ומה זה עזר לה? למה? האשה הצעירה המתוקה הזו שעכשיו תתייסר מאשמה עד יומה האחרון. למה?

-7-