למי אכפת?

אחרי היעדרות של 14 יום, אני חוזרת.

היתה תקופה משוגעת, קשה, מטורפת. האמת שעדיין אבל אחרי שכל יום אני מנסה למצוא זמן לחזור לבלוג ולכל המנויים, החלטתי היום לעזוב הכל ולכתוב.

(זה היה אתמול עם הפוסט על התאונה)

מה היה בשבועיים האלו?

עבדתי על הסרט שלי: היו אודישנים, בחרנו 5 מועמדות סופיות לתפקיד הראשי, חברה שלי דיברה עם שלום מיכאלשווילי שאולי ישחק במקום רון שחר שנמצא בצילומים בחו"ל. כתבתי תסריט חדש, שהסתבך ונמשך ועומד על 45 עמודים, כמעט פיצ'ר, כשמה שאני צריכה זה 20 דקות (18-22 עמודים). אז יש עוד הרבה עבודת תסריט לפניי.

לימודים -

בסדר. הפסדתי קצת, תיכף אסביר למה.

חתונה של אחותי  -

אחרי מספר לא מבוטל של סלוני כלות מצאנו לה שמלה, את זו שהיא רצתה מההתחלה, רק שהגענו לסלון הזה אחרון.

אני מביאה לה צלם תותח ומאוד אמנותי שייעשה לה את התמונות שלפני החתונה, זו תהיה מתנת החתונה שלי. עדיין לא ירדתי לגמרי מהרעיון של להביא את שלומי שבת לשיר אחד - לסלואו הראשון תמורת 4 אלף שקל.

עבודה -

קורעת את התחת. אני עובדת ב4 עבודות עכשיו. אחת מהן תסתיים עוד שבוע אז הטירוף קצת יירד ואחת תסתיים עוד חודש.

היו לי 2 קריסות קשות, שהיו צפויות לחלוטין אחרי שלא היה לי זמן לישון, לאכול, ביקושי להתקלח. מהלימודים לעבודה, מעבודה לעבודה לסלון כלות עם אחותי. אז אחרי שני לילות לבנים, קרסתי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקרוס אז פשוט בלעתי הרבה משככי כאבים והמשכתי.

אחרי כמה ימים של טירוף מתמשך, ללא שינה, קרסתי, הפעם ממש. אז את כל יום שלישי האחרון ביליתי במיטה, ההורים שלי היו בנופש ולא היה מי שיעזור לי להסתדר. ב7 בערב התייאשתי מרוב רעב והתקשרתי לחברה של ההורים שלי שתבוא לעזור לי לצאת מהמיטה ולחמם לי משהו לאכול. היא כמעט הרגה אותי על שהגעתי למצב הזה. מההורים שלי חסכתי את הידיעה.

כשאמא שלי חזרה היא חשבה שאני סתם עצלנית ושהשתמשתי בכוסות חד פעמיות כי התעצלתי לשטוף כלים ולא כי לא יכולתי להחזיק כוס זכוכית, אפילו בשתי ידיים. היום כשביקשתי קולה בכוס פלסטיק, היא הבינה.

היה כנס שנתי של הפיברו ולא יכולתי ללכת, שזה היה מבאס. למרות שמהדיבורים עליו הבנתי שלא היה כזה מוצלח, אבל עדיין, רציתי ללכת.

הייתי אצל נוירולוגית כדי להתחיל לברר מה נסגר עם הזיכרון והתפקוד המוטורי שלי ואיך אפשר להחזיר אותו.

היא האשימה הכל בחוסר שינה שלי, וברגע שאמרתי את המילה פיברומיאלגיה ההמלצה הכי טובה שלה היתה - לכי לטיפול פסיכולוגי. נהדר.

כל ניסיון להסביר שמילדות יש לי בעיות שינה אבל רק ב4 חודשים האחרונים הוצאתי תעודת פטירה לזיכרון שלי, לא הועיל.

ברוב טובה הסכימה לשלוח אותי ל2 בדיקות, שאפרופו זיכרון, שכחתי להגיע אליהן :-( צריכה לקבוע חדשות.

אני אלך לנוירולוג נוסף, הפעם לאחד שלא חושב שכל מה שאני צריכה זה פסיכולוג, אלא כזה שיודע מה זה פיברו.

גם עכשיו אני במיטה בכאבי תופת אחרי העבודה אתמול בערב. חייבת להתאושש עד מחר כי מחכה לי שבוע קשה שאספר עליו בפוסט נפרד שאעלה עוד כמה שעות. אמא שלי שאלה איזה כדור אני רוצה - 9 מילימטר או 45. קשה לה לראות אותי ככה אבל זה כבר ברמה שאין לי יכולת להסתיר.

חברה שלה, זו שבאה לעזור לי, צעקה עלי שאני אנוכית ושאני צריכה להסכים ללכת לרופא מומחה שההורים שלי רוצים שאלך אליו.

ניסיתי להסביר לה שהוא לא יחדש כלום, אבל היא אמרה שההורים שלי מתוסכלים ורוצים להרגיש שהם עושים משהו עבורי וללכת לרופא הזה, בשבילם ירגיש שהם עושים משהו ושאני צריכה לעשות את זה בשבילם ולהסכים ללכת אליו, בשביל השקט הנפשי של הוריי.

אמרתי לאמא שלי שתקבע תור ואני אלך. אם זה שאני אלך לעוד רופאים יעזור להם לישון בלילה.... שיהיה.

האנס מספר אחד הוכיח שהוא כן מעל כולם, למרות שכבר הורשע והוא נהנה מחופש ודחיית המאסר.

אני באמת בכל ליבי מאחלת לאיש הזה למות. יחד עם כל החמאס והחיזבאללה.

הפועל לקחה גביע, מכבי עשתה "היסטוריה" בפעם ה49 ולקחה עוד אליפות בכדורסל.

פסטיבל קאן סיפק כותרות, יותר נכון הבמאי האדיוט שלא אומר את שמו שהצהיר שהוא נאצי.

ולחלק היותר גאה - יוסי סידר זכה בפרס התסריט, מאוד מרגש. וזה אפילו לא סרט שמאלני... הפלא ופלא.

ביבי ואובמה ממשיכים בגנון שלהם, הדלק קובע שיאים חדשים מדי שבוע והעם שותק.

חיפה אלופה. על אפו וחמתו של אבי לוזון.

ישראלים רבים עובדים בתנאי עבדות (100 שקל ל12-14 שעות בלילה) תחת חברות כוח אדם אבל העיקר שמשכורת הנגיד עולה מ36,000 בחודש ל60,000 כי למסכן אין כסף לאוכל.

הצפון נתפס במערומיו כשקבוצה של סורים עברה בקלילות את הגדר (בדיחה) שמפרידה בין סוריה לישראל. אני לא מצליחה להבין איך בין שתי מדינות אוייב יש גדר כזו מגוחכת. בבית הספר שלידי יש גדר רצינית יותר.

מחר מתחיל פסטיבל קולנוע דרום אבל אני אכתוב על זה פוסט נפרד :-)

כן, כל הקשה על אות במקלדת מלווה בכאבי תופת אבל זה שומר לי על השפיות, אני לא יכולה לשכב יותר בלי לעשות כלום ורק לחשוב על הכאבים, ההקלדה אולי מוסיפה כאבים אבל הכתיבה מסיחה קצת את דעתי מהם...אם זה נשמע הגיוני.

אוטוטו פוסט פסטיבל

-9-