למי אכפת?

"זה היה מיותר" הוא רוטן

אני מנסה להגיד שלפעמים שלפעמים יש צורך במלחמה,

"נכנסנו לקרב הזה 27 ויצאנו 3, מה יכול להיות טוב בזה?

את יודעת מה זה ללכת לכל כך הרבה ניחומי אבלים? לנסות להסביר לאמהות מה הלך שם?"

הוא אומר לי וקולו נשבר.

"אני יצאתי במצב הכי טוב, מה זה אומר לך?" הוא צועק, כשהוא יושב מולי על כיסא גלגלים.

"כולנו נדפקנו שם, חלקינו מצליחים לחיות" הוא ממשיך ואז שותק. אני יושבת מולו,

אין לי שום דרך להבין מה עבר ועובר עליו, אין לי זכות להתווכח.

אני עוד לא נולדתי באותה מלחמה נוראית של יום הכיפורים, אני ניזונה מסיפורים של אבא שלי,

של אנשים בני גילו, מסיפורים בעיתונים, סרטים וספרי היסטוריה.

כולם מדברים על המלחמה הכי קשה, איך טעויות של פוליטיקאים עלו בחיי מאות ואלפי חיי אדם.

כמה סרטים, שירים, ספרים וכתבות נכתבו על אותה מלחמה... ועדיין, אין שקט, עדיין בכל כיפור

לא מפסיקים לדון באותם ימים.

40 שנה לאותה מלחמה ארורה.

הוא המשיך וסיפר שבגלל פוליטיקות ומשחקי גנרלים הלכו כל כך הרבה חיילים. שההסכם כבר הושג,

אבל היו שחשבו שאולי נצליח "לגלח" עוד כמה מטרים של אדמה בלי שישימו לב, ושלחו אותו ואת הפלוגה

שלו לגב אריות בסואץ למבצע אחרון, שלא מתועד בשום מקום, רק בנפשם הפצועה של השלושה שחזרו משם.

הם חזרו 3 מאותו קרב, שניים הלומי קרב שלא חזרו לתפקוד עד היום, והוא, על כיסא גלגלים.

סיפור אחד על קרב אחד וקצין אחד שנגע בי.

גמר חתימה טובה לכולם, והלוואי ונתחיל ללמוד מטעויות

-10-