למי אכפת?

אני מסתכלת על הפוסט האחרון שכתבתי כאן (מלבד זה על מלחמת הכיפורים),

על כמה החיים כל כך יפים, סוף סוף מאירים לי פנים, איך הכל הולך טוב בכל התחומים....

מאז הרבה דברים השתנו, בעיקר המצב הבריאותי שלי שהפך את הכל.

בעבודה שלי הפכתי בין לילה מנכס לנטל.

הפכתי מזו שמקבלת הכי הרבה משמרות ואת הימים שהיא מבקשת, לזו שקוראים לשיחות אזהרה

ונותנים אולטימטומים.

היתה לי בעיה עם רגל ימין והתקשתי ללכת ולעמוד, אבל המשכתי ללכת לעבודה.

תחילה היה זה מתוך לויאליות וידיעה שאין מי שיחליף, ולאחר מכן, גם כשכבר ביקשתי ימי חופש

כשהכאבים התחזקו, נדרשתי להמשיך להגיע והמשכתי לעבוד מחשש לפיטורים,

עד שדפקתי גם את הרגל השנייה ופשוט בכיתי בכל צעד.

עכשיו אני מושבתת לחלוטין ל 4 שבועות חופשת מחלה במיטה, מתניידת בבית עם כיסא גלגלים.

יוצאת מדעתי מכאבים ומהריתוק לבית.

אני על סף פיטורים וכבר זימנו אותי לשיחה עם הבעלים כשאסיים את ימי המחלה.

ההפקות שלי נתקעו ונסחבו כי הלקוחות שלי כל שניה שינו את דעתן לגבי קונספט ותסריט,

ואז הגיע המצב שלי ועיכב שוב... נאלצתי לבטל צילומים של כל מני דברים ולדחות את היתר.

חשבון הבנק שלי צמא עד מאוד ובינתיים יש רק הוצאות על תרופות וטיפולים וחשבונות, ואין משכורת.

מצב הרוח היה בהתאם לכל הסיטואציה... למרות שלא רואים עלי

אחרי שנתיים + שהייתי נקייה מכדורים, הכאבים והבעיות הכריעו וחזרתי (בגדול) ליטול משככי כאבים

וכל מני אנטיביוטיקות.

הדבר היחיד שאני מופתעת מעצמי לטובה - למרות כל זה, לא חזרתי לעשן!

כבר מתקרבת ל 4 חודשים ללא עישון :)

זהו, זו די הסיבה שנעלמתי. המצב היה לא טוב, הפיברו חגגה ואז באו הבעיות החדשות 

אבל החלטתי לקחת את הבאסה בסבבה, כי זה לא שדיכאון עכשיו יעזור במשהו ANY WAY...

לקדם כמה שיותר דברים בתקופה הזו של החופשה המאולצת ולהבין שאני חייבת לשים את עצמי

ואת בריאותי הרבה לפני כל עבודה.

במיוחד כשאני רואה איך חסדים יש רק בתורה ושהלויאליות שלי לחברה היא חד צדדית לחלוטין.

מאחלת לכולם שנה טובה, גמר חתימה טובה, וחג סוכות שמח :)

ועזבו אתכם שטויות, העיקר הבריאות!

התגעגעתי

-9-