למי אכפת?

תמיד אני רוצה שהקבוצה שלי תנצח, אבל יש פעמים שזה חשוב לי יותר מתמיד:

- בשבוע של יום ההולדת של אחי

- בשבוע של יום הזיכרון לחללי צה"ל

- בשבוע של האזכרה שלו.

כי אז זה כאילו בשבילו, לזכרו... לא יכולה להסביר, אני יודעת שאין בזה ממש היגיון אבל אלו התחושות שלי.

מחר (שני) יש משחק בית נגד בני יהודה, ביום רביעי האזכרה של אחי.

או שאני לא מגיעה לבאר שבע חודשים או שאני מגיעה פעמיים בשבוע...

במשחק בית הראשון לא הייתי, ואז גם לא במשחק החוץ. כל זאת בגלל הבלאגן הרפואי

שהשבית אותי לחודש בהסגר בית.

מחר, אחרי יותר מחודש וחצי, אני יוצאת מהבית למטרה שהיא לא בדיקות, לא עבודה ולא ביקור אצל ההורים.

אני נוסעת למשחק כדורגל של הקבוצה שלי! אני יוצאת מהבית בשביל משהו כיפי, לנשמה, לעצמי, לאחי.

אתמול והיום חיפשתי לי טרמפ כי אני לא יכולה לנהוג, ומחר אני הולכת עם קביים אמנם,

אבל אני לא מוותרת על המשחק בבאר שבע :)

יש אוהד חמוד שמגיע מעפולה ועושה קצת סיבוב כדי לאסוף אותי מכביש 4.

אז נכון שתמיד חשוב לי שבאר שבע תנצח, אבל בימים כאלה... זה חשוב לי במיוחד.

אני אלך מחר, כמו תמיד, עם הצעיף של אחי קשור על צווארי. והוא יהיה איתי ואני איתו.

אני רק מקווה שהשיפוט יהיה הוגן ושהקבוצה הטובה תנצח.

אחרי שבוע שעבר ותצוגת השיפוט... אני מקווה שיהיה בסדר.

כי כל עוד השופטים לא ייטו את הכף, באר שבע לוקחת! עם ברדה על הדשא,

עם 10 אלף אוהדים ביציעים ואחי בשמיים, אין ספק בכלל.

אז אסיים בברכת "יאללה באר שבעעעעע"

"כי את איתי בנשמתי, אוהב אותך עד יום מותי

חושב עלייך כל היום, הלב שלי אדום.

נחזיק ביד ת'צעיפים, נשתחווה לאדומים

נדליק רימון ואבוקה, איתך במלחמה"...

-9-

ד.א: אתמול סגרתי 4 חודשים ללא עישון :)

מאוד גאה בעצמי!