סיפור מס 1:
לאמא שלי היו כאבים ברגל כבר חודשים. למרות זאת לא הפסיקה לצעוד כל בוקר 3 קילומטרים.
עד שלא הצליחה יותר, בגלל הכאבים.
אחרי מספר בדיקות התגלה שיש לה חור בעצם כף הרגל ולאף אחד אין מושג ממה זה נוצר.
מיפוי עצמות הראה שיש לה כתם על העצם.
היתה אצל איזה מומחה שאסר עליה לצעוד יותר, כדי לא להחריף את המצב.
הרופא משפחה היסטרי, הגיע אלינו הביתה בחג פורים כדי להגיד לה שהיא חייבת לבוא אליו דחוף
ולעשות בדיקות נוספות. הוא היסטרי והוא עשה אותה היסטרית (לא קשה).
הבחור שמטפל בי מדי שבוע אמר לי ישר - אונקולוג, שתלך לאונקולוג. שעדיף להיפטר מהאופציות
הכי מפחידות קודם. שאלתי למה הוא חושב דווקא לכיוון הזה - התפוררות עצם, כתם,
שום סיבה הגיונית שהצליחו לעלות עליה, והעובדה שהיא גרה עם מעשן כבד כל חייה
והריאות שלה מלאות עשן.
אמא שלי מסרבת. היא מעדיפה ללכת לרופאים שאפילו רופא המשפחה אמר לה שלא יעזרו לה.
אחרי שבוע שוב אמרתי לה לקבוע תור לאונקולוג. עוד תירוצים.
תפסתי את אבא שלי לשיחה, ואז גם את אחותי. מצידי שיקחו אותה בכוח.
ביופסיה לא הסכימה לעשות לפני פסח כי פחדה שזה יפגע בתפקוד הרגל (היא מארחת 40 איש, שוב),
אז זה נדחה לחודש הבא.
אני מאוד מקווה שזה יתברר כמשהו אחר.
אבל הסיפור הבא, שהגיע לפני שבועיים רק העלה את מפלס הלחץ והיום דרשתי ממנה שוב
לקבוע תור לאונקולוג (שוב התחמקות).
סיפור מס' 2:
מ' לא הרגישה טוב, כאבי ראש, כאבים ברגליים ועוד אזורים. זה היה בא והולך, לאורך כמה שנים, אבל לא משהו היסטרי.
תמיד דיברנו על איך אנחנו מעדיפות לא לדעת אם אנחנו עומדות למות, שעדיף פשוט לגלות כשזה יקרה.
לפני חודשיים הרגליים קרסו מסיבה לא ברורה, והיא נאלצה להשתמש בהליכון, מטפלת ופזיותרפיה.
כל הבדיקות לא סיפקו שום הסבר.
לפני שבועיים זה החמיר אף יותר והיא אושפזה. אז נזכרו לעשות לה את הבדיקות היקרות - CTו MRI
התוצאות נחתו כצונאמי בעיר דייגים.
גרורות סרטן בכל הגוף, לא חס על אף איבר. ולמה כאבו הרגליים? כי העצמות התפוררו וכמעט
לא נותר מהן כלום, בגלל הסרטן.
המצב כל כך חמור שאפילו לא סיפרו לה את היקף התוצאות, וילדיה ורופאיה שומרים אותה
IN THE DARK, כדי לא לשבור את רוחה.
אני אוהבת אותה כמעט כמו אמא, הדודה הכי קרובה אלינו במשפחה, מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני והיא היינו חברות לסיגריה, עוד לפני שהורי ידעו שאני מעשנת.
על סיגריה היינו מנהלות שיחות ארוכות, למרות הבדלי הגיל.
בביקור האחרון שלה בארץ כעסנו עליה ולא נפגשנו איתה, ביקושי שיחת טלפון קרה, כי היא לא
הגיעה לחתונה של אחותי, העדיפה לבוא לחגוג עם הבת שלה את ראש השנה ולא התאים לה גם וגם.
מאז החתונה (4 חודשים) היחסים התקררו, היא ידעה שאנחנו כועסים, הבת שלה אף הרגישה צורך
להתנצל כל שיחה איתנו כי התביישה בהתנהגות הלא מובנת של אמה.
לפני שבועיים הבת א' התקשרה לספר לאמא שלי. האשה הכי אופטימית והכי מוקירת חיים שאני מכירה.
זו שהפכה כל חרא שהחיים הפילו עליה לפרחים, קרסה ובכתה בטלפון. אמא שלי הבינה שאם א' מתנהגת כך,
זה סימן שהמצב ממש רע.
אתמול דיברתי עם הבת א'. היא טסה ביום שני עם כל המשפחה. זה הבהיר שכנראה צריך להתחיל להיפרד.
ישר חשבתי על הטיסה שלנו ביוני. שנמשיך מארצות הברית לקנדה לבקר אותה, יותר נכון להיפרד.
לא אכפת לי לוותר על LA כדי לנסוע לקנדה להיפרד ממי שהיתה מאוד קרובה אלי במשפחה.
אמרתי לאמא שלי היום, שנכלול את קנדה בנסיעה של יוני, היא השתנקה ואמרה שזה רחוק מדי. לא הבנתי בהתחלה. היא חזרה ואמרה - "זה רחוק מדי, יוני רחוק מדי". נדהמתי. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יכולה לזוז מפה עד יוני בגלל הסרט, וזה ירדוף אותי, אם באמת יוני רחוק מדי.
אמרתי לאמא שלי שהיא חייבת לטוס, היא לא רוצה, מחפשת תירוצים: עכשיו חג, אתמול חזרנו מחו"ל, איך אני אסתדר שם לבד? מי יסיע אותי ממקום למקום? כמעט הורדתי לה סטירה. מדברת כמו ילדה חסרת אונים בת 10. אמרתי לה שאני מרגישה צורך לטוס ומוכנה לוותר על לוס אנג'לס, אז היא? האדם הכי קרוב אליה מכל המשפחה? חייבת לטוס.
אבא אמר שאם לא היה עכשיו פסח הם היו טסים. אז שיבטלו את ה40 איש שצריכים לבוא לכאן ויטוסו. אני לא מבינה את האדישות.
כשדיברתי עם הבת שלה, א' ספרה את השעות עד לטיסה. שמחה שעוברים לשעון קיץ והנה אלוהים חסך ממנה שעת המתנה אחת. לאמא שלי היא אמרה שהיא מקווה להספיק לראות את אמא שלה בהכרה. אני לא ידעתי שזה עד כדי כך נורא. הבנתי שלצאת מזה היא כבר לא תצא, אבל לא חלמתי שזה עניין של כמה שבועות עד לסוף.
אף אחד לא יודע חוץ מגרעין המשפחה האישית שלי. לא ברור למה הם לא מספרים לאף אחד, כל עוד יש הזדמנות לבוא להיפרד.
לא מגיע לה למות לבד בבית חולים בלי שאף אחד יודע בכלל.
אני עומדת לאבד את אחד האנשים היקרים לליבי, ומרוב כל הבלאגן שיש לי, רק עכשיו אני מתחילה לעכל. אחרי שבועיים.
ימים פסימיים פה, רחוק מאווירת חג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
