החיילת מקרקל שהסתערה יחד עם חבריה על 3 מחבלים וחיסלה אחד מהם, זכתה לשבחים ובמשך
ימים התנוססה תמונתה עם המילה "גיבורה".
מצד שני, היתה לוחמת שהתחבאה מאחורי שיח והקפיצה את כל הצבא מחשש לחטיפה.
אני לא באה לשבח את ש' או להטיח האשמות בשנייה כי לא הייתי בנעליה, אבל אי אפשר שלא לתהות -
מה היה קורה אם המחבלים היו עוברים אותה ונכנסים לישראל עם חגורות הנפץ, או גרוע מכך, חוטפים אותה?
אני יושבת וצופה בטלוויזיה בתכנית על מלחמת יום הכיפורים. ללא ספק אחת המלחמות הקשות,
שבזכות שני דברים לא היתה המלחמה שהכחידה את ישראל - מזל והרבה גבורה ללא גבולות של הלוחמים.
מתראיין מישהו שמתאר יום אחד של קרב, תקרית אחת עם הסורים. הוא מתאר בפרוטרוט איך הטנקים נשרפו
אחד אחרי השני, איך הוא וחברו ששרדו קפצו לתוך טנק שנפגע כדי ללחום בסורים, אחרי שהטנק שלהם הושמד עם יתר הצוות.
"בתוך הטנק נותרו רק חלקי גופות והרבה דם, לא חיילים, שחינו בתוך חלקי גופות" הוא מתאר.
"כשהוצאנו פגזים מהמלאי לתוך הקנה הם היו מלאים בדם חברינו, באצבעות, איברים פנימיים, לא היו לנו כפפות, ולא היתה לנו ברירה אלא להמשיך להעמיס פגזים ולירות, כי אסור לתת לסורים לעבור אותנו לתוך ישראל". הוא סיפר שירו 36 פגזים עד שכוחות האוויר הגיעו ועד שנגמרה להם התחמושת.
אני הצטממררתי רק מלשמוע אותו מספר על זה, אני לא יכולה לדמיין מה עבר עליו ועל חברו.
ויש עוד סיפורים דומים רבים כאלו ממלחמות עצמאות\ששת הימים\כיפור.
עוד סיפור גבורה הוא על תל בגבול עם הסורים. הם כבשו את התל, בה היה כוח קטן של צה"ל,
והתחילו להתקדם לתוך ישראל. החיילים המעטים שנשארו ידעו כי הם חייבים לעכב אותם עד שהעזרה תגיע.
הם נלחמו בכל כוחם, נכנסו ללוע הארי וירו כל מה שהיה להם, עד שנהרגו. היתר התבצרו במחסה ממתכת
על ראש התל וירו משם.
הם הופגזו ללא הפסקה, הרוב נהרגו, לאלו שנותרו בחיים אזלה התחמושת והאוכל, אבל הם לא ברחו,
הם נותרו שם כדי ליצור אשליה שאם הסורים יתקרבו הם יחסלו אותם. העזרה הגיעה אך חוסלה מהר מאוד,
גם העזרה השניה חוסלה. הם נותרו במתקן הרעוע מברזל. ואז הגיע חיל האוויר והבריח את הסורים אחורנית,
החיילים חולצו והחלו לאסוף את גופות חבריהם.
בזכותם הסורים לא התקדמו עוד ולא פלשו לתוך ישראל, רק טיפה עברו את הגבול.
אני לא יכולה שלא לתהות.
אם היום תהיה מלחמה דומה, וזה לא כזה רחוק מהמציאות בכלל לצערי.
האם גם היום נראה מעשי גבורה שכאלו? גבורה אמיתית ולא ביצוע תפקיד שנתפס כגבורה כי מדובר בלוחמת אשה...
האם חיילים של היום מסוגלים לקפוץ מטנק שרוף, לתוך טנק פגוע תוך כדי שיורים עליהם, ולהמשיך לירות
מתוך טנק שמלא בחלקי גופות?
נפשית, אני לא יודעת אם יעמדו בזה. הניחוש והחשש שלי הוא שהיום הם יעדיפו לברוח ו"שמישהו אחר ימשיך את העבודה".
האם פיזית חיילים של היום מסוגלים לשהות יומיים - שלושה בלי אוכל, בחלל צפוף, תחת ירי מתמיד
וגופות מרוסקות לידם? להחזיק גבעה שלמה מול דיוויזיה שלמה של כוחות אויב?
לא בטוחה.
הצבא של היום זה לא הצבא של פעם.
החיילים של היום זה לא חיילים של מלחמת יום כיפור\ששת הימים\עצמאות.
אז החיילים ראו בזה שליחות, להגן על המדינה הקטנטנה שהוקמה לא מזמן, לכבוש אדמה, להקריב את
חייהם כדי שהיום יהיה לנו איפה לחיות.
הנחישות של לדאוג שלא תהיה עוד שואה, שלעם היהודי תהיה מדינה.
היה כבוד למדינה, היתה תחושת שליחות. "טוב למות בעד ארצנו"
היום כל הדברים האלו לא ממש מעניינים 90 אחוז מהחיילים.
30% כלל לא מתגייסים כי "למה אני צריך לתרום למדינה 3 שנים?" עדיף עבוד ולבלות.
היתר מתגייסים כי הם חייבים\כדי להשיג בחורות\כדי להיות מגניבים\כדי לירות בערבים\ כדי להחזיק נשק\
כדי להיות כמו כולם\כי החברה מצפה\
כי "קרבי זה הכי אחי".
בשנות ה40-80 לא היו צריכים סלוגנים כדי לשכנע צעירים להתגייס לקרבי.
היום... איך אביב גפן אמר? "טוב למות בעד עצמנו".
זה לחלוטין משקף, לצערי.
וזה אפילו לא באמת אשמתם של החיילים.
איך אפשר לצפות מחייל שיקריב את חייו עבור מדינה, כששוללים ממנו את האפשרות לנסוע ברכבת
"כי זה מפריע לשאר הציבור" או חראדים שיורקים לו בפרצוף\ שמאלנים קוראים לו רוצח.
איך אפשר לצפות מחיילות להילחם ולסכן את חייהן כשאומרים להן לשבת מאחור באוטובוס,
ואפילו בבסיס שלהן כשמגיע זמר חרדי שלא מסכים לראות חיילות מול העיניים, אז מה אם זה בסיס של לוחמות קרקל?
פעם היה כבוד לחיילים, וללוחמים היתה רוח גבורה.
היום אין כבוד לחיילים, וחיילים מעדיפים להציל את עצמם מאשר להגן על הגבול.
אני ממש חרדה מהמלחמה הבאה של ישראל. כל מלחמה היא דבר נורא, אבל פעם היתרון המספרי של
צבאות האוייב היה מובס בזכות יתרון השליחות שלנו, "להיות או לחדול". היום? את מי זה מעניין?
למי אכפת?
העיקר שמענק השחרור ייכנס לבנק.
-5-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
