מה שהתחיל כידידות אפלטונית לגמרי הפך לסערה רומנטית ולאחד הקשרים הכי מדהימים שחוויתי.
הרגשתי שמצאתי מישהו שסוף סוף מבין אותי, אולם חששתי כי הוא קרא אותי כמו ספר פתוח וזה הלחיץ אותי.
הכרנו חודשיים לפני, די במקרה.
היינו נפגשים לקפה, מדברים על דברים ברומו של עולם.
לאט לאט הרגשתי שיש משהו מעבר, אבל לא העזתי. ואז הגיעה השיחה בה הרמזים הפכו עבים והוא פתאום
הודה שהוא רצה אותי מהרגע הראשון שראה אותי אבל לא ידע אם אני פנויה, אם אני בקטע.
זה היה מדהים, הוא היה פשוט מקסים וידעתי שבקלות אני מתאהבת בו, סוף סוף גבר ולא ילד.
גם חתיך, גם חכם, גם מצחיק וגם ג'נטלמן. מה עוד אפשר לבקש?
היינו משלימים את המחשבות האחד של השניה, מרגישים את שעובר אחד על השניה בלי הסברים,
ויודעים בדיוק מה לומר כדי לנחם כשצריך.
הוא קרא לי "המלאך שלי" וידע איך לגרום לי להסמיק.
הייתי מחייכת רק מלחשוב עליו, מוצאת את עצמי בוהה בו מתמונה שלנו יחד.
התנהלנו בבועה משלנו ושיזדיין העולם והחברה. הכרתי אותו ברמה שאף אחד לא הכיר,
הבנתי אותו כמו שאף אחד לא הבין. גיליתי את הצד האחר שלו.
בצד שלי מעט מאוד ידענו על הקשר - אחותי ו 3 חברות קרובות, הוא מנגד סיפר חופשי.
היה ביננו משהו מיוחד, הרגשתי שאני מתאהבת, אחרי שנים שלא הרגשתי כך, אבל כל הזמן בלמתי ועצרתי את עצמי.
לא חלמתי שהוא מרגיש כמוני, חשבתי שאני סתם בשבילו, קטע חולף, שעשוע, ואוי כמה שפחדתי להיפגע שוב.
לא האמנתי לו כשאמר לי שאני משהו מיוחד ושאני "גורמת לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מזמן", שלא חשבתי שארגיש שוב".
חשבתי שהוא אומר לי מה שאני רוצה לשמוע, שהוא אומר את זה לכולן. הרי היה לו מוניטין של דון ז'ואן.
ביום שהוא אמר לי "אני אוהב אותך" עבר בי רעד, התרגשתי כאילו וזו הפעם הראשונה שמישהו אומר לי
את ה 3 מילים האלו. כנראה שההלם ארך יותר מדי זמן כי לאור חוסר המענה שלי הוא התקפל והמשיך
"כאילו, כבן אדם". השבתי שגם אני אוהבת אותו, כבן אדם עם רווח ביניהם בכוונה.
זו היתה הפעם הראשונה אני חושבת שהוא הסמיק. הוא חייך, חיבק ושתק. לראשונה לא הצליח למצוא את המילים.
תמיד היינו נפגשים אצלו, כי הביתה לא יכולתי להביא אותו, למרות שפינטזתי על ארוחת שישי איתו ועם
ההורים שלי. כשהיינו יוצאים למסעדה או בית קפה הייתי בוחרת מקומות קטנים ואינטימיים, ובפנים,
את השולחן הכי מרוחק ולא נראה לעין. העדפתי שזה ישאר בסוד עד שאבין האם זה באמת רציני כדי
לא לעשות מעצמי צחוק. ההורים שלי בכלל לא ידעו שאני יוצאת עם מישהו. מה גם שהיה עוד בחור
שלא היה לי נעים ממנו, הוא היה מעוניין בי וידעתי שהוא מאוד ייפגע אם ידע על הקשר הזה.
לעומת זאת, הוא רצה לספר לכל העולם ונעלב מההסתרה שלי, חשב שאני מתביישת בו.
זה לא היה נכון, זה נבע בעיקר מחוסר ביטחון מולו והחשש העצום להיפגע שוב.
זה לא החזיק הרבה והבועה נסדקה והחברה השפיעה.
זו היתה אחת הפרידות הכי רגשיות שחוויתי (השדה תעופה עדיין מנצח הכל)
ישבנו אצלו בבית, אני ניסיתי להוביל אותו לחדר השינה. חשבתי שזה יעזור לשנות אווירה.
הוא עצר אותי, חיבק אותי ואמר ששנינו יודעים מה קורה פה. הוא היה לחוץ, פחד לפגוע בי אבל
השתחרר ונרגע כשהבין שאני מודעת למצב ומסכימה שזה כנראה הסוף. הסכמנו שזה לא מתקדם
לשום מקום (בגללי). דקות ארוכות עמדנו מחובקים, בוכים, נשענים על שולחן פינת האוכל.
הפעם אמרנו "אני אוהב\ת אותך" בלי תוספות, וצחקנו. עכשיו אנחנו מודים בזה, כשנפרדים.
הוא ליווה אותי לרכב וגם שם התקשינו להתנתק. הוא אמר שמה שהיה ביננו יותר חזק מכל קשר
רומנטי כי נגענו והשפענו אחד על הנפש של השניה וזה משהו שישאר לעד.
ניסינו לשמור על קשר ידידותי אבל זה לא ממש שרד. הכי הרבה היו חסרות לי השיחות איתו.
אחרי יותר מחצי שנה, פגשתי במקרה ידידה שלו שידעה עלינו, היא לא הבינה איך יכולתי להתנהג איתו
כך וסיפרה לי כמה הוא התאכזב מזה שדרשתי לשמור על זה בסוד, כמה כאב לו שהתביישתי בו והוא לא
הצליח להבין את זה. היא אמרה שהוא היה מאוד רציני לגבינו, התרגש מהקשר והסתכל קדימה לעתיד,
שהוא ראה בנו כנפשות תאומות למרות הפער בגיל והתפעל מכמה שזה נדיר, אבל נפגע והתייאש מהסודיות שלי וחשב
שאני לא מעוניינת במשהו רציני איתו או לא מוכנה לזה.
היא התרעמה על שהיא לא מבינה מה היה לי להתבייש בו בדיוק.
כמובן שהיתי בהלם. שוק טוטאלי. איזו מטומטמת. רציתי לזחול לאיזה בור...
נסיונות ההסבר העלו חרס, וזה לא שינה במילא.
בשלב הזה זה כבר לא היה רלוונטי לנסות לתקן, שנינו היינו במקומות שונים,
אני התחלתי משהו חדש והוא היה עם מישהי אחרת.
אני לא מתחרטת על מה שהיה ביננו, רק על איך שהתנהגתי.
מוסר השכל - תדברו! מי מכם שבקשר, תעשו לעצמכם טובה ותדברו. אל תחליטו לבד מה השני חושב\מרגיש.
שני קשרים כבר הרסתי בגלל הדפקט הזה שלי.
-4-
שבוע טוב אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
